למה במלחמה הזאת כולנו מרגישים שקופים

לאבאן LBMS

במלחמה הזו יש לי תחושה שכולנו פשוט בחוויה שלא רואים אותנו. כבר שלוש שנים שזו התחושה, אבל השבוע היא עולה בי יותר מתמיד.

לא רואים את המילואימניקים שעושים עוד סבב מספר מאתיים; לא רואים את המשפחות שישנות במקלט כי אין להן ממ"ד בבית; לא רואים את ההורים שמג'נגלים כדי להיות עם הילדים וגם להמשיך לעבוד (כי מי יחזיר להם את ימי העבודה האלה?); לא רואים את בעלי העסקים שאמורים להחזיק את העסק איכשהו במציאות שבה הכל קורס בכל רגע; לא רואים את הכפרים הערביים שבקושי יש להם מקלט אחד בכל הכפר; לא רואים את נשות המילואימניקים, המורים… בגדול, לא רואים אותנו.

בעיניי, החוויה של להיות בלתי נראית היא בלתי נסבלת. להרגיש קטנה כל כך מול מהלכים שלא אכפת להם ממני, לדעת שאני באמת בלתי נראית. והאמת היא שאני פריבילגית, יש לי אפשרות להיות מוגנת וילדיי מאושרים מהחופש שנכפה עליהם, אבל אני מרגישה שוב ושוב שלא רואים אותי, לא רואים אותנו.

אחד הדברים הראשונים שאת לומדת בתואר לטיפול בתנועה הוא שכבני אדם, אנחנו חייבים להרגיש נראים. זו החוויה הכי ראשונית שלנו: כשההורה מתבונן בנו ואנחנו יודעים שיש מישהו שרואה, משגיח, שומר ומעריך. כמה פעמים ילד אומר "אמא תראי", "אבא תראה"? כשהיינו באיטליה, הבת שלי הייתה בת ארבע ושהינו אצל משפחה איטלקית עם ילדה בגילה; המילים הראשונות שהיא ידעה לומר באיטלקית היו "אמא תראי".

כמובן שהתקשרות בטוחה נבנית בזכות חוויה טובה של נראות, והתקשרות מורכבת יותר עלולה להיווצר כשהמבט המתבונן הוא מבקר ומתקן. כאנשים בוגרים, נושא הנראות פוגש אותנו במורכבות: האם אני ראויה שיראו אותי? האם נוח לי להיות בולטת? איך רואים אותי? השאלות האלו יכולות לגרום לנו להסתיר את עצמנו בדרכים שונות – משכבות איפור ועד בגדים שמסתירים.

חוויה של נראות היא משמעותית מאוד גם בגיל מבוגר, ולכן זהו אחד הדברים המרכזיים שאנחנו עובדים איתם בסטודיו. הגוף הוא בלתי אמצעי, ואנחנו מתאמנים לאט לאט להסכים להיות חשופים איתו. לא חשיפה גופנית, אלא הידיעה שכשאני נעה – אני כבר מביעה את עצמי. אני לא צריכה "לעשות" משהו כדי להעביר רעיון, רק להיות אני ברגע הזה, וזה מספיק.

הנוכחות שהמבט החיצוני נותן היא בלתי ניתנת להסבר; היא מגבירה את היכולת להיות נוכחת ומשאירה אותנו במקום חזק ובטוח. כשאנחנו מתרגלים משבוע לשבוע רגעים של התבוננות, אנחנו ממש מתאמנים גם בראייה בעין טובה וגם באפשרות להיות נראות.

מתחשק לי להציע לכם תרגיל קטן: מצאו חבר, בן זוג או כל אדם קרוב, והציעו להם לעשות תרגיל בזוג: פעם אחת אני אשים מוזיקה ואנוע ואת/ה תתבוננ/י, ואז נחליף. זה תרגיל פשוט. אפשר לבחור כל מוזיקה שמתאימה לכם, להתחיל מכמה דקות ואם יש אומץ – לעבור לעשר או עשרים דקות. אם ממש יש אומץ, נסו לנוע בלי מוזיקה בכלל. ככל שנסכים להיות מי שאנחנו בתנועה ולא לנסות להיות "משהו", זה יהיה משמעותי יותר.

אני מקווה שנוכל כולנו, ממש בקרוב, להיזכר שאנחנו נראים, שיש לנו השפעה על אחרים ושאנחנו משמעותיים.

הסטודיו שלנו פועל בימים אלו. זה לא קל לעבוד עם חלקיות – הרבה מגיעים, אבל יש גם לא מעט שלא מצליחים להגיע מסיבות שונות, וזה תמיד מבלבל: כמה להמשיך וכמה לעצור. אבל במדינה שלנו המנגינה אמורה תמיד להמשיך להתנגן, וכך גם הריקוד.

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

קורסים

18/04
| 10:00-18:00
עם עינת גנץ
חקירה תנועתית, עבודת גוף- תודעה במרחב ובזמן!
02/05
| 9:00-18:00
עם אברהם חזין
מרחב בו אפשר להישען, להינשא, וליפול למעלה. לגלות את היכולת להיתמך על ידי הקרקע, המגע, התנועה, והמרחב עצמו.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות