השבוע קרה אסון.
לא אסון אמיתי, לא בקנה מידה קטסטרופלי כמו שאנחנו מקבלים חדשות לבקרים בשנתיים האחרונות אבל אסון קטן כזה צנוע. תכלס לא אסון, פשוט בלתם מאד מעצבן ולא נעים.
מהדברים האלה של החיים שנוחתים עליך ודורשים מהכל להשתנות.
בקיצור נסכים על קוץ ברגל כהגדרה אולי הכי מדויקת לדבר.
המזגן של הסטודיו שבק… (נו אמרתי לכם שזה לא היה ממש אסון 🙂
המזגן של הסטודיו שבק יום לפני ארוע של שלושה ימים באמצע יולי בחום של 40 מעלות בחוץ במרחב שאם הוא לא היה סטודיו היינו משכירים אותו כסווט לודג׳- או מרחב לסאונה ממש ממש חמה…
הקייטנענע, איזה ארוע מהמם תכננו. 6 מורים שלושה ימים.
יש ארועים שמשהו קרמתי לא עובד בהם. לפעמים אני טובה בלזהות אותם ולפעמים אני ממש ממש מחזיקה לא לשחרר. והקייטנענע הוא מקרה מבחן שכזה… מההתחלה משהו לא לגמרי התקדם בו טוב מבחינת הרשמות אבל היה לנו חודש שלם ואז בום טילים עניינים.. נאלצנו להבין מה לעשות ודחינו את הארוע. מלא אנשים שנרשמו ביטלו והיינו צריכים להחזיר כספים.
שוב פרסמנו, שוב התרגשנו, שוב נלחצתי, שוב נרגעתי, שוב הבנתי שמה שיהיה יהיה וכך זה נמשך עד ממש יום לפני שכבר לא מעט נרשמו וידעתי שעוד כמה מתכננים וכבר השלמתי עם זה שבעיקר נחזיר את ההוצאה ואז בום- המזגן שבק.
במשך יום שלם הסתובבתי ולא הבנתי איך זה קורה ומה אני עושה. הקיבוץ החליט שהוא לא ייקח חלק בתשלום וגרם לי להתקף לב משולש (כעבור יום הם חזרו בהם והבינו שזה לא הגיוני אז אנחנו כבר לא שונאים אותם ) – גילוי נאות, זה היה יום כיף בתל אביב עם בתי וחברות שלי ושלה עם מופע מחול מדהים של אורלי פורטל וכך מצאתי את עצמי מצד אחד נהנית במסעדה ושנייה אחר כך בוכה בחוסר אונים.
אחד הדברים שקרו לי ביום הזה ובעיקר יום למחרת זה שניסיתי להזכיר לעצמי גם לנשום אחורנית. זו טכניקה שאני עובדת איתה הרבה שנים ואני מאד עסוקה בנושא הזה של לנשום לאחור. באותו היום אחת המטופלות שלי הגיעה ועשתה מסע מתוך הנשימה אחורנית. כשהתבוננתי בה וכשנזכרתי בתחושות שלי עלה לי המשפט ש״לנשום אחורה זה כמו להאיר את הצללים שבחושך״.
יש משהו מאד מרגש ומעניין ביכולת התנועתית של הסרעפת שלנו ובכלל של הטורסו שלנו. אנחנו מתרגלים לאורך החיים לנשום באופן שהכיוון שלו הוא קדימה ולמעלה לפעמים גם קדימה לבד ולפעמים ממש לפעמים גם קדימה ולמטה. אבל מה עם החלק האחורי של הגוף?
משהו באזור האחורי שלנו נשאר במידה מסוימת בצללים. הוא האזור שאנחנו פחות בתשומת לב אליו, זה אזור שבו לפעמים יש לנו לא מעט כאבים (גב לכל אורכו, שכמות, כתפיים, שרירי אגן) בשפה של לאבאן יש התבוננות גם על שינויים של המרכז – Core Shape Change כשההסתכלות היא דווקא מה קורה בInner Sphere כלומר במרחב הפנימי שלנו . האם ניתן להרגיש את התנועה של ההתרחבות לכל ששת הכיוונים? הכיוון האחורי נקרא Retreat כלומר נסיגה. ובאמת הרבה פעמים מאד מפחיד לחשוב על נשימה אחורה או על התכנסות לאחור – זה מרגיש כמו נסיגה, אולי קצת כמו היעלמות?
היום פתאום הבנתי שזה גם מה שקורה בהדף – הטיל או האנרגיה המתפרצת יוצאת קדימה בעוצמה ומשהו נשלח לאחור. ההדף הזו התחושה שמשהו נשאר מאחור יכולה להיות מאד קשה ומשאירה אותנו בתחושה של חוסר. כשאנחנו נושמות ונושמים לאחור (אולי תוך כדי תשומת לב גם לקדימה) אנחנו למעשה יכולות להזמין תנועה שתמלא את החסר, שתמלא את המקום הזה שאליו הצללים – אולי הפחדים?- הולכים. כשאני מסכימה לנשום גם לאחור אני במידה מסוימת גם מסכימה להיפגש עם מקומות פחות מוארים, שפחות קל להגיע אליהם.
ואולי אנחנו כולנו עוד בתוך הדף על הדף של טראומות שנופלות עלינו והכי הכי חשוב לנו עכשיו זה למלא את החסר.
ממש ממליצה לנסות את התרגיל שבו נניח ידיים פעם אחת לצידי הגוף, פעם אחד מעל בית החזה ומתחת לפופיק ופעם אחת בחלק הקדמי ובחלק האחורי של הטורסו (מרכז הגוף) ובכל פעם לנשום אל הידיים. להרחיב את המיכל הפנימי על מנת להצליח להתמודד עם ההדף…
אגב בדיוק עכשיו הגיע איש המזגנים וגילה שבעצם האסון בכלל לא היה כזה אסון ושהתיקון דרש רק משהו קטן ולא החלפה של כל המערכת. כאמור לפעמים קוץ ברגל יכול להרגיש אסון עצום אם אין שום משהו שיכול להחזיק את ההדף שהוא מייצר…
אז הקייטנענע מפה לשם לא התקיימה ואני מאד רוצה לפצות ולכן אני עושה POP UP של סדנה שלי של עבודה עם תנועה ומגע– הפעם בונה סדנה חדשה וככל הנראה לנשימה יהיה בה חלק מרכזי – כי בכל זאת זה מה שעלה עכשיו בכתיבה. נשלח אליכם את הפרטים ממש בימים הקרובים ! זה יהיה ספונטני ומרגש .
שבוע טוב
אביטל
