פעמים יש משחקי מילים שנוחתים עלי ברגע של השראה ואז אני יכולה שעות להתפלסף עם עצמי מה משמעותן. בכלל אני חושבת שצריכות לפתוח חוג שנקרא ״הפילוסופיה של התנועה״ ושם נתאגד כל אוהבי התחום ונוכל לחפור שעות במונחים וברעיונות עמוקים שישנו את העולם:)
עד אז אשתמש לי בפלטפורמה הזו ואספר לכם על רעיון שהיה לי השבוע.
באחד השיעורים גליה (צור שעובדת איתי) ניסתה להסביר לאחד התלמידים איך היא מלמדת כוריאוגרפיה. הוא תהה האם זה תורה שבכתב (יעני שימוש למשל בכתב תנועה מסוג כלשהוא) או שזו תורה שבעל פה (כלומר שהיא מסבירה את זה במילים) והיא ניסתה להסביר שלכאורה כן אבל זה עובר דרך הגוף.
מיד התלהבתי ועלה לי המונח ״התורה שבגוף״.
היסטורית למי שלא מעורה במונחים, התורה שבכתב נחשבת כל מה שנכתב בהיסטוריה היהודית בחמישה חומשי התורה. כלומר החוקים והמצוות שנאמרו בחלק הזה. התורה שבעל פה היא זו שנמסרה למשה וממשה ליהושוע ומיהושוע לזקנים וכו׳ וכו׳ וכו׳ . כלומר נמסרה כמו מסורת מאב לבן (ובת) והלאה והלאה. בתורה זו היו תוספות ופרשנויות על מה שכבר עלה על הכתב אבל גם אותה בתקופת המשנה העלו על הכתב ועליה יצרו עוד ועוד פרשנויות והמשכים כמו הגמרא והתוספות. עד כה הסבר שבעיקר חושף את הרקע בו גדלתי 🙂
כשמדברים על המונח ״תורה״ אז אני חושבת שמעבר לחוקים ומצוות אנחנו מדברים על מערכת שיש בה ידע. עכשיו השאלה היא כיצד היא מועברת. התורה שבכתב לכאורה עברה בעצם זה שהיא נכתבה שחור על גבי לבן והפכה להיות קודקס שאנשים משננים ומנסים להבין וחיים על פיו. התורה שבעל פה עברה מפה לאוזן וככזו היה בה הרבה יותר מרחב להשתנות, לפרשנות – תחשבו רגע על טלפון שבור- וליישום.
אז מה היא בעצם ״התורה שבגוף״?
אחת הכותרות האהובה עלי לספר של דוד גרוסמן היא ״בגוף אני מבינה״ אחריה הגיע גם הספר ״נרשם בגוף״ ואני חושבת שכרעיון הם מנסים להסביר שלגוף שלנו יש תודעה, יש זיכרון, יש לו גרף למידה. זה ברור מאליו כשאנחנו חושבים על התפתחות ילדים שדרך התנועה הם מתפתחים גם פיסית ותנועתית וגם קוגניטיבית. אבל בשלב מסוים בחיים יש את רגע הניתוק הגדול.
אני לא בטוחה מתי הוא קורה וזה בטח אחרת בין בנים לבנות (אולי בנות עושות את זה סביב גיל הווסת?) ובין תרבויות ומדינות. אבל נראה לי שברוב העולם המערבי מגיע הרגע שבו יש ניתוק בין למידה שהיא למידה ״קוגניטיבית״ ברורה – או על ידי תורה שבכתב – שינון וקריאה או על ידי תורה שבעל פה – הקשבה והפנמה. לבין הגוף.
אני זוכרת שכשלימדתי עברית בבית ספר בבוסטון (אחת התקופות היותר משעשעות בחיי) עשו לנו השתלמות בה ניסינו לאבחן איזה סוגי לומדים אנחנו – אודיטורים (שמיעתיים), ויזואלים (דרך ראייה) או קינטים ( דרך תנועה) . הפלא ופלא אני יצאתי לומדת קינטית והמרצה אמרה שיש לא מעט תלמידים כאלה ושבאופן אבסורדי למערכת החינוך אין הרבה מענה עבור לומדים כאלה- כי רוב ההוראה נשענת על גירוי אודיטורי או ויזואלי.
האמת היא שהייתי תלמידה מצטיינת. תמיד היה לי קל לשנן חומר ולפלוט אותו החוצה. סיימתי בהצטיינות תואר בפסיכולוגיה, הצלחתי בבגרויות ובגדול לא הייתה לי בכלל בעיה לימודית. אבל… ואת זה הבנתי בעיקר בתואר בפסיכולוגיה, הייתה לי יכולת לשאוב כל כך הרבה מידע ולרוקן אותו ממני בדיוק באותה איכות כך שבסוף דבר לא נשאר.
ואז גיליתי את עולם הקונטקט. זה נכון שכילדה ונערה רקדתי והתעמלתי ולכאורה ידעתי איך זה מרגיש ללמוד דרך הגוף. אבל משהו במפגש עם עולם התנועה מחדש ובמיוחד דרך הקונטקט הבהיר לי כמה למידה דרך הגוף היא כל כך הרבה יותר עמוקה ומשמעותית . למדתי עקרונות של תנועה התפתחותית דרך הגוף ולמרות שלמדתי אותם בחוג לפסיכולוגיה, עכשיו סוף סוף הצלחתי להבין אותם, להפנים אותם, להיות אותם. כשניסיתי להבין מה זה אומר לכוון את עצמי בחיים אז התחלתי ללמוד לעשות את זה בגוף, ובאופן פלאי זה הצליח לקרות גם בחיים. כי בעצם ״בגוף אני מבינה״ הרבה הרבה יותר טוב והרבה יותר לעומק.
״התורה שבגוף״ היא העולם שאנחנו גם קוראים לו התנועה הסומטית כי בעיני זה הממשק הזה שבין ההבנה התודעתית וההבנה הגופנית והרגע שבו הם מתגלות זו לזו ומשנות את המציאות.
מתפללת יום יום לשפיות במחוזותינו ולהחזרת חטופינו!
אביטל
