אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות.
גם כשאנחנו לא מודעים הגוף שלנו מבצע בחירות. נגיד האם אני עולה במדרגות ומתחילה עם רגל ימין או עם רגל שמאל הפעם? איך אני קמה מהמיטה? האם אני מתגלגלת או מזדקפת לישיבה? כשיש תור בבנק האם אני שוקעת לתוך עצמי ולתוך הפלאפון או שאני נדחפת קדימה ומנסה להיכנס מהר יותר או בכלל מחליטה שזה לא שווה והולכת?
אנחנו למעשה יצורים שבנויים כל הזמן לקבל מידע מהעולם ולתת מידע לעולם. אנחנו פועלים ומגיבים. באנגלית זה נשמע יותר טוב – We are Acting and re- Acting כל הזמן. בכל רגע נתון המערכת עושה המון המון בחירות.
בסה״כ רוב הזמן זה ממש סבבה שהמערכת לא מסוגלת להתעכב על כל בחירה ובחירה. למעשה כשמישהו אכן מתעכב על כל בחירה ובחירה ייתכן שמדובר כבר במשהו פתולוגי (מחשבה אובססיבית על כל פעולה שלי או קטטוניות מרוב שאני לא יכולה לבחור ועוד). אבל… בכל זאת, מה קורה אם כן נשים לב קצת יותר טוב לבחירות שלנו?
אתמול התחיל המודול השלישי של תכנית ההכשרה של LBMS- לימודי לאבאן ברטנייף לניתוח ואבחון תנועה. זה מאד מאד מרגש שתכנית שבאמת לא האמנתי שתצליח לצאת לדרך בתוך המלחמה מתקרבת לסיום (יש 4 חלקים). אני כל כך אוהבת את ההסתכלות של LBMS על תנועה כי אחד הדברים הראשונים שאנחנו לומדים הוא שתהליך קבלת החלטות קשור ביצירת משמעות.
כשאנחנו מדברים תנועה אנחנו מסתכלים על הדבר אולי הכי גדול ומשמעותי שיש לנו כבני אדם. בלי תנועה נמות. תנועה היא הדרך בה אנחנו מתקשרים בעולם (וכן, גם להוציא קול זו פעולה שאנחנו עושים עם הגוף ובכך נחשבת גם היא תנועה). אין משהו שאנחנו יכולים לעשות עם הגוף שלנו שאינו מניע משהו וגם מזיז אותנו במרחב. כלומר הגוף הנע במרחב זה הבסיס של כל היכולות האחרות שלנו – ההבעתיות, התקשורתיות ועוד.
כשאני מתבוננת על תנועה או מתנועעת בעצמי קורים בו זמנית המון דברים. תנועה היא דבר כל כך מורכב שקשה בעצם לנתח אותה מבלי להיכנס לחוויה שיכולה לפעמים להיחוות כמאד מאד קטנונית ואיזוטרית (מה עשתה הזרת שלי כשהתכופפתי להניח את העט שלי על הרצפה?).
אז למה בכל זאת לנסות ולנתח תנועה ולהבין אותה?
כשאנחנו מנסים לעשות את זה דרך הגישה של LBMS אנחנו לא מחפשים לנתח כל דקה ודקה ולתאר אותה – בשביל זה יצרה הטכנולוגיה מצלמת וידאו- אבל אנחנו יכולים להתחיל להתבונן על מהויות. למשל אני יכולה לזהות שכשאני מנסה לעשות משהו במרחב שמחוצה לי – למשל להרים עט, לסדר את החדר, לשטוף כלים, לארגן את המרחב- אני לא עושה זאת באופן ישיר. כלומר אני קודם מנקה משהו בחדר אחד ואז נזכרת במשהו ששכחתי בחדר השני ואז חוזרת לחדר הראשון ושוב משהו מושך אותי לשלישי עד שאני מסיימת לסדר. כן, זה באמת הדפוס הייחודי שלי… כשהסתכלתי על יאיר בן הזוג שלי ראיתי איך כשהוא מסדר את החדר הוא קודם מארגן כל מה שקשור למרחב אחד ורק כשהוא מסיים הוא עובר למרחב אחר. הדפוס שלנו של ההתארגנות במרחב שונה לחלוטין – וזה כמובן מסביר הרבה מאד מהזוגיות שלנו וההבדלים בינינו – ואולי גם מה שמשלים…
את העובדה שיאיר ואני שונים ידעתי כמובן הרבה לפני שלמדתי לאבאן ברטנייף אבל רק אחרי שניתחתי את התנועה שלי (כך סתם בסטודיו) ורק אחרי שגיליתי שכשאני נעה באופן ישיר ממקום למקום זה ממש קשה לי אז התחלתי להבין למה הדפוס הזה קשור. פתאום היה לי את המושג ספייס להתייחס אליו פתאום זה התחבר לי לדרך בה אני חושבת, לדרך בה אני פותרת אתגרים, לדרך בה אני מתקשרת עם אנשים וכן, גם לטקטיקת סידור המרחב.
יש דברים שהדפוס הזה שלי ממש משרת אותי בהם. למשל חשיבה יצירתית שמנסה לצאת מחוץ לחשיבה הישירה, אפשרות להתאים את עצמי להרבה צרכים של אחרים ולנוע ולהשתנות וכמובן לצאת להרפתקאות… אבל יש דברים שבהם הדפוס הזה לא יעיל. למשל כשאני רוצה לסדר את החדר, לבשל, להשלים משימות או אפילו להתקדם ולהשיג מטרות.
כשגיליתי את זה התחלתי לתרגל את האפשרות הזו שוב ושוב בסטודיו כדי שהיא תהיה זמינה עבורי כך שאוכל לבחור את הדרך שהכי יעילה ונכונה בסיטואציה מסוימת. והנה שבנו לרעיון של הבחירה והמשמעות. כשאני מבינה דפוס ואני מתחילה לנתח אותו, אני מבינה מה אני עושה עם הדפוס הזה, אני מבינה איך אני מרגישה איתו ואיך בלעדיו ואני מתרגלת בסטודיו אפשרויות נוספות – כלומר פותחת את המגוון התנועתי (והרגשי) שלי. וכך אני מתחילה לייצר משמעות ומבינה למה אני עושה מה שאני עושה ובסוף אני יכולה לבחור מה נכון לי במקום שהדפוס יכתיב לי איך עלי להתנהל.
