אחד הדברים שמרגשים אותי במיוחד (ותודה לאל על הדברים הקטנים) זה פשוט ההבנה שהגוף הוא מיקרוקוסמוס לכל כך הרבה מתנועות הנפש והתנועות החברתיות שלנו. אנחנו חלק מטבע גדול מאיתנו ונדמה לי שכל הזמן אני נעה בין הענווה של ״אנוכי עפר ואפר״ לבין ״עבורי נברא העולם״. וביניהם יש את היופי של להצליח להתבונן בדבר הזה שנוצרנו לתוכו ולגלות איך הוא מפתח לאלף דלתות אם רק נבחר לפתוח אותן.
בשבועות האחרונים אני מלמדת בשנה ב תחום בשיטת לאבאן ברטנייף שנקרא ״Shpe" וקשור בהשתנות הצורה שלנו ביחס לסביבה. זה נושא שאני לרוב לא מגיעה ללמד אותו בשנה א ולכן לא ״חפרתי״ בו עדיין מספיק כדי שאוכל לדבר עליו.
ואיזה מזל שהתחילה לה שנה ב ואני נדרשת להעמיק.
הבסיס שממנו בהסתכלות של ל״ב (לאבאן ברטנייף מעתה..) אנחנו נתחיל הוא להסתכל על הצורה הבסיסית של דבר שהוא קעור וקמור.
קחו את כף היד ותקערו אותה לקערה. תהפכו אותה על פיה ותגלו מבנה קמור. אותו המבנה מחזיק שתי איכויות.
האיכות האחת מייצגת את הקערה הדבר הזה שבתוכו יושב התוכן, המכיל העוטף מבפנים. והאיכות השנייה היא זו המייצגת את יצירת הגבול, את המכסה אם תרצו, או ה״בליטה״.
תקחו את אותה כף יד שיצרתם ממנה קערה ותחפו מקומות על גבי הגוף להניח אותה.
אתם תגלו שיש המון המון מבנים שהם מין בליטות עגולות שניתן להניח עליהן את הקערה שלנו ולהכיל אותם בתוכה.
תהפכו את היד כך שהצד הקמור שלה בולט לתפיסתכם ותחפשו מקומות קעורים לשים אותה בתוכם (מתחת לבית שחי, מאחורי הברך ועוד).
מה היה לכם יותר קל? אתם נוטים לראות יותר את המבנים הקמורים שזקוקים שיכילו אותם או את המבנים הקעורים שצריך רק להיכנס בתוכם?
היחסים הללו שבין קשת קעורה לקשת קמורה באים לידי ביטוי במיוחד בשדרה שלנו ובדרך בה היא בנויה. בקשתיות והתנועתיות שבה היא למעשה מסמלת לנו שאנחנו בנויים מהגם והגם. הדואליות של להיות גם מיכל וגם התוכן שלו, גם הגבול שלו וגם החלק הפנימי שלו גם הצד שמקבל וגם הצד שנותן.
כן, זו היא בעצם התנועה של לקבל ולתת.
היא קיימת בכל פיתול וקימור וקיעור בגופנו. הם בנויים על מנת לייצר מיכלים ולהיות מוכלים.
אני מרגישה שיש בזה משהו מרגש וחתרני ופשוט ולכאורה ברור מאליו באותה הנשימה.
מבנה הגוף שלנו מזכיר לנו שבצורה אחת יש את שתי האיכויות שאנחנו , רק בכוח התודעה והמבט יכולים לראות באותו הדבר שני דברים שונים!.
זה מזכיר לי את הציורים שפעם הייתי מראה כשהדרכתי טיולים בירושלים (פרט ביוגרפי משעשע:)) של האשה הזקנה והצעירה שנמצאת באותה התמונה. המטרה הייתה לדבר על פרספקטיבה ונקודת מבט ולהראות שאפשר להסתכל על מקום מסוים ולראות בו את ההסטוריה של ה 2000 שנה שבו וגם את ההתחדשות והצעירות שבו.
אבל באמת באמת יש פה עומק של נקודת מבט אקטיבית. אני יכולה לבחור מה אני רואה במחווה של יד מקוערת. אני יכולה להתחיל לשים לב מה בולט לי יותר בחיים הרגעים של הבליטות, שאני נתקלת בגבול או באותם הרגעים את הקערה שנפתחת בפניי שאוכל להיכנס בה? האם אני רואה איך כל נתינה שלי היא גם קבלה? כן זה קצת קיצ׳ אבל קיצ׳ טוב הוא כזה שמגיע מתוך אמת של חומר. והחומר הוא לא משקר.. הוא משנה…
הדבר הזה הולך ומסתבך ככל שמתחילה תנועה של החומרים האלה וזה כבר לפוסט אחר אבל נראה לי מיותר לציין שזה הבסיס להתאמה ויחסים עם הסביבה ועם עצמי… כמה כיף שיש לנו גוף ללמוד ממנו. לא צריך ללכת רחוק.
בואו בואו לנוע… ובואו נניע את תנועת ההחזרה של החטופים, הקלה על כל בני האנוש שחיים על האדמה החרוכה הזו ונעשה תנועה של יחסים בריאים עם העולם שסביבנו
