אני חושבת שהדבר הכי מוזר בתקופה הזו הוא ההבדל והפער הכל כך כל כך בלתי נתפס בין מה שאני חווה בחיים האישיים לבין מה שאני חווה בחיים שחיצוניים לי. הבחוץ כל כך יפה, למרות הקור יש כל כך הרבה יופי במציאות ובחיי האישיים יש התפתחות ועבודה אישית משמעותית אבל העולם הולך ומשתגע ונדמה ששום דבר כבר לא בשליטתנו.
בתוך כל זה אני שוב מוצאת את עצמי בתוך קורס ההכשרה של שיטת לאבאן ברטנייף לניתוח ואבחון תנועה. התחלנו את המודול השני וכמו תמיד יש משהו כל כך מרגש בהסכמה לצלול בתוך חומרים כל כך עמוקים. זה מדהים אותי איך פעם אחר פעם אני פוגשת את החומרים הללו ומתרגשת ומגלה עוד חלקים.
לפני כמה שבועות שוב הוממתי מחיבור של שתי משמעויות לאותה מילה. הפעם המילה שתפסה אותי היא Directions שמשמעותה האחת היא כיוונים והשנייה הוראות. הרבה מאיתנו ראו תוך כדי המלחמה הזו את ההוראות לעבודה במצבים של עזרה ראשונה רגשית. זה כמעט תמיד קשור הן בקרקוע ותחושת הגוף והן בהחזרה למרחב. מה אני רואה סביבי, כמה דברים כחולים וכו׳ וכו׳. בתקופות של הצפה או באפיזודות שבהם אנחנו מאבדים את הקשר למציאות ומכאן גם למרחב אחד הדברים שאנחנו נדרשים לעשות הוא לחזור אל המרחב. לצאת החוצה מתוך הסערה הפנימית שנכנסנו אליה ולהתמקד במרחב החיצוני שלנו.
אחת הדרכים לעשות זאת היא לשים לב לכיוונים – מה נמצא למעלה? מה נמצא למטה? תסתכלי אחורה, תסתכלי קדימה, תושיטי יד לימין ולשמאל וכו׳ וכו׳. אם נשים לב טוב, אז כאשר אנחנו שמים לב לכיוונים אנחנו גם נותנים הוראות למוח. ההוראות הללו הן מה שנותן למוח את היכולת לכוון את המיינד למשהו אחר. להסיט את תשומת הלב מההצפה הספציפית לתוך המרחב החיצוני.
אני כל כך הרבה פעמים בחיים נמנעת מלתת הוראות. אני תמיד מזמינה, תמיד מאפשרת, בעיקר מציעה הצעות ואנשים יכולים לבחור מה הם עושים. כמובן שזה ממש ממש חשוב במה שאני עושה. כשאני מזמינה אנשים לבוא ולהתחבר לגוף ולתנועה יש משהו שלרוב כל כך זקוק ברשות לעשות מה שמתאים לי ולאיפשור של מרחב רך ולא הוראתי. אבל משהו שאמרה רשל צחור אחת המורות בקורס של לאבאן מהדהד בי. ״תנועה היא תמימה״ אין תנועה טובה או לא טובה. יש האם זה מה שמשרת אותי או לא. וזה מדהים כי יש שיעור שלם בקורס הדיגיטלי שנוגע בשאלה הזו וכל כך שמחתי שזה נאמר שוב בקול רם.
אז לתת הוראות או לאפשר זה לא טוב מול רע. נראה לי שהרבה מאיתנו (כולל אותי) מתעדפים את המרחב המאפשר והמזמין על פני המרחבים שנותנים הוראות ברורות עם כיוונים בהירים. ייתכן שזה כי במציאות, בהרבה מאד מהמרחבים שאנו נמצאים בהם מתעדפים מתן הוראות על פני הזמנה ואיפשור. אבל בעולם תקין שני הדברים קבילים והעניין הוא בעיקר להשתמש בהם בזמן הנכון. כי תנועה היא תמיד דבר קונטקסטואלי – היא קורית בהקשר ובהקשר אחד היא מתאימה ובהקשר אחר פחות.
נדמה לי שזה אולי גם מה שקצת עוזר לי להבין את המציאות סביבנו אני מבינה שבהקשר מסוים מה שעובר עלי הוא נחשב טוב והוא מקדם אותי ואני יכולה להפנות אליו את תשומת הלב ובהחלט להגיד שאני בטוב ושאני בגדילה. ובהקשר אחר, המציאות כל כך בלתי נתפסת וכל מה שקורה כל כך מטלטל שבהקשר הזה בהחלט ראוי להיות במתח ובלחץ . אבל כשאני יכולה להפריד בין החוויות הללו אני זוכה לקבל חוויה קצת יותר מורכבת של המציאות. וזה עוזר להתמודד איתה.
מאחלת שנוכל להפסיק לכתוב על המציאות.
