השבוע יצא לי להתבונן הרבה על ילדיי (חופש וזה) והסתכלתי על בני בן הארבע וחצי וחברתו הטובה ביותר עומדים זה לצד זה. אני כבר לא זוכרת מה המילה שהוא אמר ומה המילה שהיא הוסיפה אבל תוך שתי דקות הם יצרו מין שילוב מילים שמאד הצחיק אותם והתחילו לצעוק אותו בקולי קולות. הוא הוסיף תנועה והיא הצטרפה אליו ואז הוסיפה עוד תנועה והוא הצטרף אליה. תוך כמה רגעים היו תנועות הגוף, בליל מלים משעשע ואז גם נוצרה תנועה במרחב של ריצה במעגל וקפיצות.
האמת, זה היה מהפנט.
זה היה כל כך מהפנט שכמובן כהרגלי לא הפסקתי לנתח את זה (זו בהחלט הבעיה של מי שמתחילה להעמיק בעולם הניתוח והאבחון של תנועה חח :). הייתה שם הרבה היתאמות אחד לשני לצד לא מעט תנועה אישית. הייתה שם הסכמה להיפגש והיה שם הרבה חופש להיות. ראיתי את התימה של פונקציונאליות ויצירתיות קורית לנגד עיני. צורך פיזי הפך ליצירת מופת ושמתי לב איך הביחד מאפשר משהו הרבה יותר גדול ממה שהיה קורה לבד.
ללאבאן הייתה אהבה למשהו שהוא קרא לו Movement Choir כלומר מקהלה תנועתית . הוא היה יוצר עם חבורה שיש לי נטייה לדמיין אותם כ״היפים ארופאים של שנות העשרים של המאה הקודמת״ מין מבנים תנועתיים שבהם כמקהלה הם היו נעים יחד. תכלס, הם עשו אימפרוביזציה קבוצתית או כוריאוגרפיה ביוניסון והם עשו סקורים (מבנים עם חוקים) תנועתיים ועוד ועוד דברים שאם אתם כמוני מגיעים מעולם האימפרוביזציה בתנועה זה יישמע לכם ממש מובן מאליו.
אבל.. דמיינו את הסיטואציה. המאה העשרים. כמה שנים קודם איזדורה דנקן הגיעה והפכה את עולמם של הבוהמיינים בכך שהיא נעה יחפה בתנועות של אלה יוונית, במקביל בארה״ב יש כל מיני התפתחויות אבל תכלס הבלט עוד שולט בבירה ובאירופה זה די מה שידוע. ופתאום חבורה של אוונגרדים… קופצים וזזים (לעתים ערומים!) יחד במין תנועה משותפת. זה היה די דרמטי שלא לומר חלוצי …
על אף שאני כל כך כל כך אוהבת את כל מה שאני עושה, יש לי פינה מאד חמה לעבודת האנסמבל שאנחנו עושים ועושות ב׳פנטהריי׳. זה קיים כבר בשנה הראשונה של נענע בה ניתנים היסודות וזה הולך ומעמיק בקבוצת האנסמבל שבתוכה יש כאלה שכבר ארבע שנים איתנו במסע.
לרוב זה ממש קשה לתאר את מה שאנחנו עושים והמילה שמספקת אותנו היא ״קסם״ אבל האמת היא שנדרשת עבודה עמוקה ואינטימית על מנת לעלות יחד ולאלתר. נכון, לפעמים זה נראה שאנשים מאלתרים פשוט עולים לבמה ומה שיוצא יוצא. אבל האמת היא שאנשים שעולים לאלתר על במה צריכים להיות פי שבע יותר קשובים. וכמו שלכל פרקטיקה יש תרגול וטכניקה אז גם לעבודה קבוצתית יש תרגול וטכניקה.
יש כאלו שלא יסכימו איתי ויגידו שזה בעצם מוריד את הרעיון של האלתור ויש אולי כאלה שיגידו שככה אין חופש אמיתי אבל בעיני ומתוך הנסיון בהובלה של כזו קבוצה בשנים האחרונות אני מבינה יותר ויותר שלמידת השפה היא מה שמאפשר את החופש.
זה נכון, התבגרנו ואנחנו כבר לא הילדים שתיארתי. אבל האמת היא ששני הילדים החמודים שתיארתי מתרגלים יום יום משחק משותף. ספציפית השניים הללו גם כילדי קיבוץ מאד קרובים, רגילים לנוכחות האחד של השנייה כבר ארבע וחצי שנים כמעט יום יום. הקרבה והאינטימיות שלהם נוצרה בזכות המשחק המשותף שלהם כבר ארבע שנים. הם קשובים אחד לשני, יודעים להיעלב אחד מהשני ולהתבאס ובאותה הנשימה הם יודעים לשחרר להציע משהו חדש ולעשות שיפט אנרגטי. הם לא נתקעים כי הם כל כך מוכרים אחד לשניה. הם יודעים לעשות את מה שהם עושים בכזו מקצועיות כי זה מה שהם מתרגלים.
כשאנחנו גדלים ועוברים צד מתישהו סביב גיל 9-10 והעולם כבר לא נראה רק קסום ולרשותנו אז משהו ברשות שלנו לשחק ולתרגל את הדבר שתרגלנו כילדים הולך ונעלם. אם לא מטפחים אותו במרחבים ששרים יחד או משחקים יחד או רוקדים יחד אז הקסם פשוט נעלם. אבל אם כן נותנים מרחבי תנועה משותפים, מרחבי חלימה ומשחק אז היכולות הללו יכולות לשוב.
נראה לי שבגלל זה האנסמבל של ׳נענע׳ הוא כל כך משמעותי עבורי. קבוצה די גדולה של אנשים שמסכימה להמשיך לשחק באינטימיות והקשבה וליצור יחד מתוך עומק התרגול.
לפני פסח כחלק מפסטיבל שייח אבריק הסכמנו להיפגש במרחב הציבורי ולהביא אליו את השפה שלנו. לפני שהגענו אמרתי לחבורה המהממת הזו שאנחנו עושים משהו גדול, אנחנו מביאים חיבוקים למרחב הציבורי, אנחנו מביאים שפה של הקשבה ואנחנו מסכימים להיות חשופים בחוסר הידיעה שלנו.
חברה שלי שהייתה בקהל (ללא ידיעתי) אמרה לי אחר כך שהיא פשוט ממש דמעה והיא אפילו לא הצליחה לומר למה.
אני גם מאד התרגשתי.
מאחלת לנו ימים שיש בהם קסמים ובשלב הזה מתפללת הרבה הרבה לנסים ושנמשיך להביא את עצמנו במלואנו גם למרחב הציבורי ולא נפחד להיות מי שאנחנו כי זה יכול להשפיע לטובה.
אביטל.
