| לפני שבוע, כשכתבתי את הניוזלטר הקודם, האמת היא שלא דמיינתי ששבוע אחרי כל המציאות תתהפך ותשתנה. אולי היה צריך קצת לדעת שזה מה שיקרה כשמדובר בפורים ובנהפוך הוא…השבוע הזה הרגיש ארוך יותר משבעת יממותיו. בכל אחת מהמתקפות שעברנו עד כה אני שמה לב איך כל יום הוא עולם ומלואו, ואיך הכל יכול להשתנות בן רגע.במתקפה הנוכחית התחלתי בשוק, בהלם. אולי זה קשור לכך שכל השבוע שעבר הייתי בתוך המודול הרביעי של לאבאן-ברטנייף ולא כל כך הקשבתי למה שקורה בעולם שבחוץ. זה גרם לכך שעיקר החוויה שלי הייתה איזו עייפות בלתי מוסברת, לצד עננה וניתוק, כאילו משהו בי מבקש לא להרגיש, לא להיות.בהמשך השבוע (וזה מזכיר לי את התחושה מיד אחרי שנולד תינוק – את מוצאת את עצמך מדברת ב״תקופות״: ״הייתה תקופה שהוא היה נרדם בקלות״, ואז את מגלה שעברו בסך הכול ארבעה ימים מאז שהוא נולד) משהו התחיל להשתנות. התחלתי לחזור לעצמי, להרגיש שוב את התחושה הפיזית שלי, את האני שלי. משהו בעננה התחיל להיעלם ופינה מקום להודיה. ומשם הצלחתי לטפס למה שהרגיש כמו האוורסט – לשים לב מה קורה בעסק שלי ולנסות להשפיע עליו.אז מה קרה שם באמצע?אני רוצה לשתף בכמה דברים שעשיתי השבוע, וממש שינו את כל הפרספקטיבה של איך שהתבוננתי על המציאות:אני עושה מדיטציה כל בוקר. זה לא הרבה זמן – לפעמים רק עשר דקות – אבל זה נותן לי שקט וחיבור לכוונות שלי ליום.חזרתי לכתוב. החל מהיום השלישי אני כותבת ״יומן מלחמה״. אני מסבירה לעצמי מה אני מרגישה, משתדלת לקרב את עצמי אל עצמי. אני מנסה להחזיר את התודעה ואת הגוף לשהות יחד באותה ההוויה שלי – ובכך להחזיר לי תחושה של קרקע ומציאות.וגם קשור לכתיבה – בהמשך של הכתיבה האינטואיטיבית חזרתי לתרגל יום-יום כתיבת הודיות, ואני לא מפספסת. משתדלת לכתוב דף שלם שבו אני מודה על כל מה שיש. ובאופן כל כך מיידי זה מחזיר אותי לכאן ולעכשיו שלי.אני כל יום זזה. עושה יוגה, יוצאת להליכה או משקשקת את הגוף (קיבלתם את הפלייליסט ששלחתי אתמול? אם לא, שווה לכם להיכנס ולחפש).אני מעזה לחלום. כותבת לעצמי חלום קטן אחד שאני מקווה שיתגשם. כמו בכתיבת זימונים אני משתמשת בזמן הווה ומדמיינת את זה כאילו זה כבר קרה.אתמול לימדתי את קבוצת הנשים שלי ״אמנות הגילוי בתנועה״ בזום. זה היה מאתגר טכנולוגית, אבל בסוף זה צלח. אחד הדברים שרעות, אחת המשתתפות, אמרה – הוא שיש משהו בתקופה הזו שממש חודר לנו למרחב המוגן. אנחנו מוצאים את עצמנו במרחב אחד עם כל המשפחה, לפעמים לא מצליחים למצוא אפילו טיפה של מקום לעצמנו. האזעקות וההתראות פורצות לתוך המציאות, חודרות את עור התוף ומייצרות בהלה. ובכלל – המלחמה הזו יש בה חדירה של טילים לתוך השמיים שלנו.בסוף השיעור היא תיארה איך העבודה עם התנועה אפשרה לה לחזור לתוך הגבולות של עצמה ולתוך המרחב המוגן שלה.זה גרם לי לחשוב כמה זה נכון, וכמה ההשפעה של התנועה היא נדירה כל כך. היא נותנת משהו שלא הרבה תרגולים יכולים לתת. היא קודם כל מאמתת ומחזיקה לנו פידבק שאומר: ״את אכן קיימת״ ״יש לך גבולות ברורים״ ״את כאן״רק שלושת המשפטים האלו כבר יכולים להחזיר אותנו אל עצמנו.אבל בנוסף לכל אלה – התנועה גם מווסתת ומחזירה את כל המערכות שלנו לנוע בסנכרון. היא משחררת, מעלה אדרנלין, וכמובן משחררת טונות של אנדורפינים ודופמין במוח – כדי שנרגיש נינוחים, מסופקים ושמחים.לפני כשנה וחצי, כשבניתי את הקורס הדיגיטלי שלי, ממש דמיינתי איך בתוך המלחמה הנוראית שאנחנו בתוכה – הוא יהיה עוגן של תנועה לאנשים. משהו שאפשר לצפות לו, שאפשר להיעזר בו בימים קשים ושיכול להחזיר אותנו למציאות.בקורס יש גם הסברים על עקרונות תנועתיים, גם הנחיות תנועה שמביאות לשחרור ותנועה מווסתת ומקרקעת, וגם משימות שמזכירות דברים כמו כתיבת הודיות, כתיבה אינטואיטיבית ועוד – שמאפשרות לנו לחבר את כל זה למציאות שלנו. ויש גם מדיטציה מוקלטת בנושא.עכשיו כשאני חושבת על זה – בקורס שלי יש את כל הדברים שכתבתי פה, את כל הכלים שהשתמשתי בהם השבוע כדי לחזור לעצמי. |
02/05
| 9:00-18:00