את הניוזלטר הזה כתבתי לפני הבשורה על ההסכם ועל אף שאינו קשור בישירות להסכם אני מרגישה שהוא נוגע עמוק בשאלה שאנחנו בתוכה – מה זמני ומה נצחי? מה יישאר בנו מכל מה שעברנו בשנתיים האחרונות ומה ימשיך הלאה? אני כולי תקווה שהרטט באוויר עכשיו רק יניע אנרגיות טובות שייאפשרו לדבר המופלא הזה באמת להתרחש ושנזכה במהרה בימינו להתחיל שיקום אמיתי.
וזה מה שכתבתי-
נדמה שכבר שנתיים אנחנו בחוויה שהמצב שלנו הוא זמני, שעוד רגע משהו ישתנה ואנחנו נמצא את הקרקע את הבסיס. ומיום ליום אנחנו כולנו מתעוררים ומתעוררות להבנה הקשוחה שלמעשה המצב הזה פחות זמני משחשבנו והוא כאן להישאר ואין לדעת מתי הוא ייגמר וגם כשייגמר מה יגיע במקומו? הנושא הזה של זמניות וקרקוע הוא נושא שמרתק אותי מאז ומתמיד ובשנים האחרונות הוא רק נהיה יותר ויותר נוכח בחיינו. אצלי הוא תמיד נוכח מאד בחקירה של אימפרוביזציה קבוצתית.
חג הסוכות הוא מין חג מעניין כזה – הוא שולח אותנו לחפש ארעיות. הוא מכריח אותנו לצאת מהבית, לשבת בסוכה (אולי אף לישון בה) ולחוש חיבור אחר. היום זה אולי קצת בורגני כי זו לרוב סוכה סופר נוחה וצמודה לבית אבל כרעיון יש פה בעצם הזמנה לניסוי קטן בשפת ה״ מה אם? ״ שאני כה אוהבת. ״מה אם למשך שבוע נשב בסוג של אוהל, נצא מהמרחב הבטוח של הבית ונסכים לא לדעת אם המבנה יחזיק אותנו?״ האמת האמת הלוואי והייתי יכולה לחוות את חג סוכות כך. באופן הגולמי שלו, האמיתי. אבל כאמור כיום זו בעיקר מחווה כיפית, לשבת במבנה חמוד עם יתדות ובדים ולהנות מהבריזה.
כן, בסוכות אני מרגישה שאני קצת מחפפת, אבל דווקא בסטודיו יש לי תחושה שאני עומדת באופן רדיקלי ומסכימה כל פעם לפגוש בארעיות. כבר דיברתי פה בנושא הזה אבל אני מבינה איך יותר ויותר זה נהיה לי חשוב לומר בקול מה בעיני כל כך ייחודי בעבודת האנסמבל של נענע. אני אוהבת את המונח ששמעתי כשגרתי בארה״ב Ensamble thinking כלומל ״חשיבת אנסמבל״. בעיני חלק קריטי מאותה מחשבה אנסמבלית נושא בתוכו את ההבנה שהכל ארעי וששום דבר לא יישאר.
באנסמבל אנו עוסקים בתחום הנקרא אימפרוביזציה או אלתור קבוצתי. בתהליך העבודה של אימפרוביזציה קבוצתית ישנה העמקה בכלים משמעותיים ביניהם – הקשבה, הצטרפות והסכמה לומר ״כן״, הדהוד ותגובתיות.
למעשה אנו חוקרים ״יצירה בזמן אמת״. אנו לומדים ומתרגלים שוב ושוב את השריר שמסוגל לזהות סיטואציה, להגיב אליה, להיות במודעות למה שקורה סביבה ולייצר מתוכה יחד רגעי קסם.
כן, זה מה שאנחנו עושים – רגעי קסם שלא ניתן יהיה לשחזר ולחזור עליהם כפי שהם נוצרו אך הם משאירים רושם עמוק ונוגע
את אותם רגעי קסם אנחנו בונים במיטב יכולותנו, בקשב רב, באהבה וממש מתוך חדוות היצירה. אולם כמה רגעים אחר כך אותם רגעים קסומים נסוגים ומתפרקים ונוצא כאוס וחוסר ידיעה מחדש עד שמבנה חדש מצליח להיווצר ולהיבנות.
לכאורה זה די מעורר חרדה לתרגל אימפרוביזציה קבוצתית. אנחנו בעצם כל הזמן נוגעים בדבר העמוק ביותר של החיים שלנו – כולנו מתפרקים. בשנתיים האחרונות אפילו ביתר שאת הפירוק הפך להיות הנושא שלנו. והנה בתרגול הכל כך ייחודי הזה של האנסמבל, הפירוק הוא חיוני. הבנייה היא המתנה שמתקבלת בזכות הפירוק. היא הדבר שיצליח להרים אותנו.
איזה מדהים זה שאפשר בסטודיו לתרגל את התסכול שנוצר כשמבנה מתפרק ואת ההתרגשות שמתרחשת כשמבנה חדש נבנה, אני שמה לב בארבע שנים בהן קיים האנסמבל שככל שאנחנו באופן רדיקלי מוכנים להסכים כל הזמן לבנות ולפרק הקבוצה הזו נהייתה אחת הקבוצות החזקות והממשיכות ביותר בסטודיו. כלומר בזכות תרגול רדיקלי של מבנים מתפרקים ובגלל שאנחנו מסכימים באמת להיות בלא ידוע ״הארעי״ אז המפגש נהיה ייחודי, עמוק ונוגע והקבוצה נהיית מקורקעת ומחוברת.
