לפעמים האמירה ״נזכור ולא נשכח״ או משהו כזה מאד מוזרה לי. איך אפשר לשכוח משהו שהגוף זוכר? וכן אני יודעת שהתודעה יכולה לשכוח הרבה דברים. אנחנו מדחיקים, אנחנו חיים ואולי ברוך ה׳ אנחנו גם יכולים לשכוח אבל הגוף. הגוף לא באמת שוכח.
פעם חשבתי שאני משוגעת שיש כל מיני דברים שהגוף שלי הזכיר לי וידע על אף שהם לא קרו לי מעולם. לא הבנתי איך זה יכול להיות. כשהייתי בחטיבה, בכל יום זיכרון הייתי מתפרקת וממררת בבכי היסטרי. עוצמת הטקסים שביקשו לגעת בכל מיתרי הלב, היו קצת יותר מדי. במיוחד נגעו בי סיפורים שהגיעו ממלחמת יום כיפור וששת הימים, עד כדי כך שהתחלתי לדמיין שהייתי חייל במלחמות הללו בגלגול הקודם.
רגע לפני המסע שלי לפולין כשהייתי בכיתה יב׳ ישבתי עם סבתא שלי ושאלתי אותה על הסיפור שלה במלחמה. אני לא יודעת אם זה כי הייתי צעירה ותמימה ושאלתי או שהיא הבשילה אבל נדמה לי שלראשונה בחייה היא סיפרה לי שאחרי המלחמה היא הגיעה לכפר שלה וכתבה את כל מה שקרה לה. דמיינתי אותה על מכונת כתיבה כותבת וכותבת. לאחר שהיא סיימה היא סגרה את המכונה, הכניסה את הדפים למין מעטפה ולא הראתה אותם לאיש מאז.
אני הייתי בת 17.5 וקיבלתי חבילת דפים צהובים כתובים בשפה ההונגרית שלא ידעתי. הבטחתי לעצמי שכשאחזור מפולין אשב איתה ונתרגם את המכתב אבל המציאות השכיחה את המשימה והחיים קרו וכך לצערי רק לאחר שהיא נפטרה זכיתי לתרגם את היומן שלה עם דוד של אמא שלי.
כשנסעתי לאותו טיול בפולין, אני זוכרת את עצמי מגיעה לאושוויץ לבקתה שסבתא שלי סימנה לי ואיך שאני נעמדת שם משהו בגוף שלי רועד ומתכווץ. אולי הוא נזכר?
רק שנים אחרי החוויות הללו (והיו עוד הרבה מהן) גיליתי את המונח העברה בין דורית, או את היכולת לזכור משהו שלא היית בו. אבא שלי לחם במלחמות הללו, סבתא שלי (וכך גם סבא שלי והסבא והסבתא מהצד השני) שרדה את השואה. הגוף שלי זוכר גם את הזכרונות שלהם. למעשה אני חושבת שכולנו מחזיקים בתוכנו את הזיכרון הקולקטיבי של מה שחווינו ועודנו חווים כקבוצה.
אני מאמינה שבהחלט חשוב לא לשכוח אבל נדמה לי שיותר חשוב ללמוד איך להתמודד עם הזיכרון. האם נדרש מאיתנו להגביר את העוצמות של כל דבר כדי שנזכור ״חזק יותר״ ״קשה יותר״? כשאני הייתי בפולין היה למנחה המשלחת צורך להגזים את הכאב. הוא לקח אותנו ליער שהיה קבר ילדים אחד גדול והחליט לפזר על הרצפה תמונות של ילדים שלא שרדו לצד שקיות במבה והשיר ״אמא״. בתור נערה רגישה במיוחד שהשואה הייתה לפותה עמוק בתוך זהותה, זה היה קצת יותר מדי.
כן, ברור שחשוב לא לשכוח.
אבל בכולנו יש זיכרון גופני של מה שקרה לנו ולמי שלפנינו. ועכשיו זה הזמן לתת לזיכרונות האלה בגוף לדבר. להניע אותם, לתת להם להשתחרר, לתת להם ללמד אותנו דרכים אחרות. יש לי תחושה שאם ההיזכרות הקולקטיבית שלנו תהיה מהמקום הגופני של הזיכרון אולי נזהה בתוכנו חמלה, תקווה וגם השתנות בדרך ההתנהגות שלנו.
אני לא יודעת אם זה ממקום רגשי או פסיכולוגי אבל יש משהו בדרך בה מדינת ישראל מעצבת את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו שהוא כל הזמן משמר את תודעת הקורבן שלנו. אנחנו לנצח נהיה מסכנים ולנצח נהיה חלשים וזה לנצח יעורר בנו סלידה ונרצה לשנות זאת. נראה שבגלל זה אנחנו רוצים לזעזע, לעשות טקסים מעוררים, ליצור הד חזק יותר ויותר אבל באמת נדמה לי שרוב מה שהארועים הנוראיים שקרו לנו צריכים זה הרבה מאד חמלה והסכמה להרגיש עצב וכאב. צריך כל כך מעט כדי להתעורר לכאב מהזיכרון שכבר קיים בנו ואכן רובנו בעיקר מטורגרים מעוצמת התכנים שמוצעים לנו ביום הזיכרון הזה. אבל אולי אולי אם נתעורר למה שכבר קיים בנו, לזיכרון של הקושי והכאב מתוך הגוף אולי נוכל גם לשחרר אותו דרך תנועה. אולי נוכל ללמוד וללמד את ילדנו דרך אחרת להתמודד עם סבל ועם כאב ואולי נתחיל לפעול אחרת ממי שעשה לנו את כל העוולות הללו.
בשיעור השבוע של קבוצת הנשים של אמנות הגילוי בתנועה פשוט נזכרתי בעוצמה הנשית. נכחתי בתהליך עמוק ונוגע של היזכרות גופנית ובאפשרות לתת לו מקום. וזה היה אולי ה״טקס״ יום זיכרון הכי מרגש שהייתי עדה לו.
שיהיו ימים טובים
אביטל
