השבוע הייתה לי שיחה עם תלמידה אהובה שכבר למדה איתנו והתלבטה אם לחזור. לצערי נכון לשנה זו היא הבינה שהיא לא תצליח לעשות זאת. ההחלטה שלה לוותה בתהליך ארוך של התלבטות והרבה שיחות בינינו. אולי זה לא אמור להיות ככה אבל הרבה ממי שלמדו והשתתפו אצלי בתכניות הופכות להיות יקרות מאד ללב וממש חברות, כך שלעתים בתוך תהליך ההתלבטות אני צריכה ממש לשים פעם אחת את כובע ה״מנהלת״ של המרכז, פעם את כובע ״המורה״ של התכנית ופעם את כובע ה״חברה״ מהצד שכבר מכירה את האשה שאיתה אני משוחחת ובאמת רוצה שיחד נבין מה הכי מתאים לה.
הקול של המנהלת הוא ברור והוא לרוב בעיקר מנסה ״למקסם מכירות״. המנהלת יודעת מה מצב הקבוצות, כמה כסף אנחנו צריכות ומה קורה מבחינת התזרים עם כל החלטה של כן או לא.
הקול של המורה, רואה את הצד של התכנית ויודע כמה מדהימים התכנים שאנחנו נוגעות בהם וכמה הם יכולים לתרום לכל משתתפת באופן אישי. אני כבר כל כך מכירה את מי שלומדות ולומדים אצלי שאני באמת יכולה באופן מאד בטוח ומלא לדעת איך התכנים האלה יכולים דווקא עכשיו ודווקא לאדם הזה להתחבר ולהשפיע בתוך מציאות החיים.
ואז מגיע הקול של ״החברה״ או זו שבאמת רוצה להתבונן באופן לכאורה אובייקטיבי ולעזור להבין האם התכנית הזו המופלאה והנהדרת אכן מתאימה. והנה שוב השפה העברית וגם שפת התנועה מתחברות ומאפשרות לנו מין כלי או אם תרצו ״מדד״ מוצלח למדי.
בעולם ה Somatic Experiencing בין היתר מדברים הרבה על משאבים. האדם שבא לעבוד על טראומה אמור לפני בכלל השיחה על טראומה לדבר על המשאבים שלו בחיים. הסיבה העיקרית לכך היא כדי שהוא יוכל להיעזר במשאבים הללו כעוגנים בגוף בזמן היזכרות טראומטית. (אם אתם מגיעים מהתחום אתם יודעים שנתתי פה הסבר מעט פשטני אבל לצורך הנושא אנחנו ניאלץ להסתפק בו). ובכן אותו משאב אמור להיות באופן מובהק משאב, כלומר משהו שבהחלט אני יכולה לומר ללא ספק שהוא רק ממלא אותי, מרחיב, נותן לי כוח. למשל לרוב בני זוג וילדים והורים הם גם משאב אבל הם גם עוד כל מיני דברים.
בתנועה (ובשפת לאבאן ברטנייף ) אנחנו נדבר על מאמץ והתאוששות. כלומר על כך שבכל תנועה יש משהו שעושה מאמץ ואחריו מגיעה התאוששות. כשאין איזון והיזון חוזר בין שני הדברים הללו אנחנו עלולים להיתקע במצב של מאמץ יתר או במצב שבו ההתאוששות שלנו הופכת גם היא פתאום למאמץ. כך למשל צפייה בנטפליקס בסוף היום יכולה להיות מרגיעה ממש אבל אם ניתקע בה היא עלולה להפוך להיות זו שמייצרת מאמץ יתר (נגיד בבינג׳).
אם נחזור רגע לשאלת המשאב, המשאב אמור להיות משהו שנותן לנו כוח ומאפשר איזון והזנה שלנו מתוך המאמץ. זה לא שהוא לא דורש מאמץ בהכרח אבל הוא אמור להיות מספיק ממשאב על מנת שנוכל להנות ממנו ושבתוך המציאות שלנו הוא יאפשר תמיכה וצמיחה. כלומר אנחנו צריכים שהוא יהיה משאב ולא שואב.
קלטתם את משחק המילים המופלא?
מודה שרק השבוע הוא עלה לי וכמובן כהרגלי מיד רציתי לשתף…
זה ממש מעניין בעיני שהמילה משאב והמילה שואב יוצאות מאותו שורש. וזה לא לגמרי מופרך. הרי משאב ממשאב אותנו, אולי אפשר לומר בבזכותו אנחנו שואבות אנרגיה ומתמלאות אבל דבר שהוא שואב, לרוב נדבר עליו בהקשר שלילי כשואב אנרגיה, לא מאפשר להתקדם, עוצר בעדנו.
והנה בשיחה עם אותה תלמידה היה רגע שאמרתי לה אוקי אנחנו צריכות להבין אם במסגרת החיים שלך היום (תינוקת, עסק משפחתי ועוד ועוד) המרחב של נענע יהיה משאב משמעותי כפי שאני והיא כבר יודעות שהוא יכול להיות או שבמסגרת הזו הוא יהיה שואב אנרגיה שלא יצליח למלא בהתאם.
לצערי התשובה הייתה שבמציאות הזו הוא לא יהיה מספיק משאב אבל הי, יצאתי עם כלי לחיים שאני מרגישה שאפשר ליישם כל כך בקלות שאני די מתרגשת.
בחרתי לשתף דווקא ״בכישלון״ כי אני חושבת שזה כל כך חשוב להסכים להודות שהאנושיות היא חלק ממה שקורה פה בפנטהריי. הדילמות, השיחות, העומקים של היופי והעשייה לצד התסכול, הסיזיפיות ופשוט החיים עצמם.
אז מעתה אל תשאלו ״זה מתאים לי?״ ״זה מדוייק לי?״
מעתה אימרו : ״זה משאב או שואב?״
אם בא לכם לשתף אותנו אם זה עובד מוזמנים לשלוח תגובה זה תמיד מרגש 🙂
שיהיו לנו בשורות טובות
שכל החטופים יגיעו עוד היום.
אמן
אביטל
