השבוע אירחנו בבית הספר של ״נענע״ בשנים א ו-ב את זוהר פרסקו ואת אדוה בן זקן. אדוה היא גם תלמידה בשנה ב וגם לומדת אצל זוהר הרבה שנים ויחד הם פיתחו סדנה שמחברת בין העבודה של זוהר עם מקצב ועם תנועה.
זוהר פרסקו למי שלא מכיר הוא פרקשניסט ידוע ומפורסם שניגן עם מיטב המוסיקאים בארץ וגם בעולם ומנחה סדנאות על תוף המרים אותו הוא בעצם העלה באוב והחזיר לשימוש במוסיקה הישראלית.
האמת שאני לא הכרתי טוב את זוהר. הכרתי את פועלו וידעתי שהוא שם דבר. אדוה המקסימה חלמה שילוב שהיה נשמע מדהים ולשמחתי היינו בין אלו שזכו בפיילוט המרגש ומופלא הזה.
היו הרבה דברים מקסימים בסדנה והנה כמה תובנות מתוך דברים שזוהר תיאר –
- המילה פעימה היא שורש של פעם ובמילה פעם אפשר גם לדבר בלשון העבר – פעם הייתי.. וגם בלשון העתיד – פעם אהיה וכמובן היא יכולה גם להיות הפעימה הפועמת ברגע זה. ובאמת יש משהו מרגש ומעניין בחוויה הזו של להחזיק את הפעימה, להיות עם המקצב, להיות בתוך הפעמה (כפי שהם קוראים לה) ובעצם להתחבר לרגע הזה. לכאן ולעכשיו.
יותר מזה, כשאת עובדת עם המקצב וצריכה להחזיק איזה שהוא מקצב לאורך זמן ולהתחיל להוסיף עליו מקצבים ומשחקים של יד ורגל ולהקשיב לעוד ועוד מקצבים שיש בין הפעימות, את מוצאת את עצמך חייבת להיות ברגע הזה. כל מחשבה מיותרת, כל התבוננות שאינה תומכת במה שקורה בכאן ועכשיו תייצר בלבול. - העבודה עם קצב מארגנת את המוח. קצב הוא כמו “שלד” בזמן – הוא מחזיק את החוויה, מאפשר למוח להתארגן סביבו, ומייצר תנאים טובים יותר ללמידה, רוגע ותפקוד. המוח פועל בגלים חשמליים. קצב “מיישר” את הגלים האלה וגורם לאזורים שונים במוח לעבוד יחד בצורה מתואמת יותר. כשהקצב חוזר שוב ושוב המוח נרגע ולא צריך לנחש כל הזמן “מה יקרה עכשיו” וזה ממש משפיע על מערכת העצבים האוטונומית, יכול להרגיע או להמריץ, ומסייע לאיזון בין עוררות לרוגע.
כלומר, וזה ממש נאמר גם על ידי אדוה וזוהר וגם על ידי חלק מהמשתתפים, כשנכנסים למקצב קבוע ומשהו במערכת ״קולט״ את זה יש אפילו תחושה של מדיטציה. אין כלום, המיינד מתרוקן ויש אפשרות פשוט להיות, וכל פעם כשהמיינד נעלם והמחשבות שטות הקצב מחזיר אותך. - וזה אולי הכי מרגש בעיני…
לקצב יש גם השפעה רגשית מאד ראשונית עלינו. כעוברים ברחם, קצב פעימות הלב של האם הן כמו המטרונום הראשוני של הגוף והמוח. הן יוצרות קצב קבוע ומתמשך שהעובר נחשף אליו דרך נוזלי הגוף, דופן הרחם והמערכת השמיעתית המתפתחת. זהו אחד הגירויים הקצביים הראשונים שהמוח העוברי לומד להסתנכרן אליהם. מחקרים ממש מראים שכשהאם רגועה משתחררים הורמונים מרגיעים, משתנה זרימת הדם והטונוס, והעובר “מרגיש” את הוויסות דרך הגוף, לא דרך מילים. פעימות הלב הללו הן מה שייצר את הקשר בין קצב ותנועה לבין תחושת הביטחון שלנו בעולם. וזה קשר כל כך ראשוני שנמשך גם לאחר שהתינוק נולד ואנו מניחים אותו על החזה של האם או של האב. באפריקה נשים לוקחות את התינוקות שלהן במנשא לאורך שנים תוך כדי שהן פועלות וזזות והתינוקות ממש חווים את הקצב שלהם בתוך הגוף.
כלומר כשאנחנו עובדים עם קצב ועם פעימות אנחנו גם נוגעים בחוויה אנושית סופר ראשונית. החוויה הזו היא נעימה ומווסתת. אבל היה ניתן לראות איך לפעמים היא גם מותירה תסכול ובלבול ומלא קושי ״להצליח״.
