האמת היא שמגע הוא הכל וככזה הוא נוגע בהכל ואמרו כבר לפני נשים טובות ומופלאות שהאישי הוא הפוליטי ומה יותר אישי ממגע? ובעצם אפשר לעצור כאן. כי זה מה שהיה צריך להוכיח. אבל אם כבר התיישבתי לכתוב ואתם אולי עצרתם את מהומת היום ולרגע פתחתם את הדיוור הזה אז בואו נעמיק.
כיצד לגעת? איפה לגעת? האם מתאים לגעת? כל אלו מושפעות מאד מהתרבות בה אנו חיים וחיות. במרחב דתי שבו יכולה להיות שמירת נגיעה, מגע קליל בין שני המינים יכול להתפרש בדרכים מאד שונות מאשר בסביבת עבודה חילונית בה אין שמירת נגיעה בין המינים.
היופי במגע הוא שבכל רגע נתון שאני נוגעת אני גם ננגעת. ולכן בכל פעם שאני בוחרת בין אם במודע ובין אם לא במודע לגעת במישהו (או משהו) אני גם בוחרת להינגע. מגע משנה את החומר – It matters – במובן הזה, הוא משפיע על החומר הפנימי שלנו, הוא מניע את הרצפטורים שעל גבי העור והם מתעוררים. יש המון המון קולטנים בגוף שמגיבים למגע.
השבוע למדתי שלפאשיה שלנו יש תכונה מאד מיוחדת והיא מושפעת מאיכות המגע. מגע רך ועדין משאיר אותה קצת כמו נוזל סמיך אבל מגע חד וקשיח הופך אותה לנוקשה ודחוסה. הגוף מרגיש את סוג המגע שאנחנו מקבלים והוא מגיב בהתאם. דומה מושך דומה. כשאנחנו פוגשות את החומר ברכות הוא מחזיר לנו רוך בחזרה וכשאנחנו פוגשות אותו בכוח הוא מחזיר כוח.
אפשר שלא להתייחס לזה כטוב ורע. לעתים מגע חזק ובעל עוצמה הוא מגע שיכול להיות מאד מקרקע ומחזיר לחווית האני כמו שמגע רך ונעים יכול לתת תחושה של ערסול, של עיטוף ושל החזקה. לשניהם יש את היכולת להביא לטוב ואת היכולת להביא לרע , אולי העניין הוא הרבה יותר בקשב.
כשאני מלמדת עבודה עם מגע אני משתמשת במאמר שאני מאד אוהבת של אירן דאוד ובו היא מדברת על Intentional touch מגע שיש בו כוונה, שיש בו התכווננות. ניתן גם לקרוא לו לפעמים מגע אינטואיטיבי כי הוא מסכים לרגע לעזוב את הנורמות- את ה״מה נכון״ ואת ה ״זה טוב? זה נעים לה? זה בסדר?״ והוא נשען על הקשב וההתכווננות לאדם האחר ברמה קצת יותר עמוקה. נקרא לזה ״להקשיב עם המוח האחורי״. המוח האחורי הוא זה שעוקף תהליכי חשיבה קוגניטיבים ומגיב באופן אינסטינקטיבי (למשל לאיום). כשאנחנו ניגשות וניגשים למגע מהמוח האחורי אנחנו שנייה פותחות את ערוצי התודעה ומסכימות לגעת ממקום קשוב ומכוון אבל גם ריק וללא אמביציה.
זה לא פשוט לעשות את זה.
המחשבות, התהיות, הציפייה להיות בסדר, כל אלו לא עוזבות אותנו כל כך מהר. זה מעניין איך לפעמים דווקא מתוך הרצון להיות הכי בסדר, הכי קשוב, הכי הכי, אנחנו בטעות מפספסים את מי שאיתנו. אנחנו עסוקים כל כך באני שלנו שבעצם נוצר מצב שבו ה״אגו״ שלנו עובד בשבילנו מבלי ששמנו לב. הוא פשוט מתגנב.
כשאנחנו מסכימים ומסכימות לשחרר את אותו האגו, להביא את מי שאנחנו עובדים איתו או איתה אל המרכז של ההוויה שלנו, אז המגע נהיה עמוק, ואז אני יכולה בהחלט להרגיש את החומר מגיב. אני יכולה לפעמים אפילו להרגיש מה הוא מבקש (אני גם יכולה לבקש פידבק ולשאול שאלות כדי לבדוק אם אני בדרך הנכונה).
ולמה זה פוליטי?
כי איזה שינוי פרדיגמה זה לגשת למפגשים וליחסים ולשינויים כאשר אנחנו מרוקנים את עצמנו מהאמביציה להיות משהו מסוים, ובאים כשאנחנו קשובים למה שאנחנו מנסים להשפיע עליו. אני חושבת על יחסי כוח. לא נתחיל לדבר על חברות, על מיעוטים ועוד ועוד, בואו נלך קרוב, ליחסים בין הורים וילדים.
כשאני כהורה ניגשת למפגש עם אחד הילדים שלי ובתוכי אני המרכז- איך הוא תופס אותי? מה הוא יגיד אם אני אעשה ככה? האם אני בסדר? מה אני צריכה לעשות כדי שאני אשים לו את הגבול הנכון? ועוד ועוד אז אני מגיעה למפגש מאד טעונה, מאד בתוך האני שלי ובמידה מסוימת בתוך הכוח שלי. במצב הזה אם הילד שלי זקוק למשהו אחר אני לא אצליח להרגיש את זה כי אני באה טעונה בתוך האג׳נדה האישית שלי. יחסי הכוח יישמרו והילד ״יתיישר״ או ״יילחם״ ומשם אני אצטרך להמשיך.
אבל אם אני אגיע בתור ה״נוגעת״ זו שיודעת שאני עומדת להשפיע על החומר שאני עומדת לפגוש בו. ואני אסכים ״לרוקן״ את מה שבי ולפתוח את המוח האחורי למה שהוא זקוק לו. אולי אני רק אסכים להקשיב משם ולראות מה הגוף שלי מרגיש אינטואיטיבית שהוא צריך לעשות? אם אני אוותר על עצמי לרגע ואסכים להיות בהוויה של הילד שלי ולשאול את עצמי מה הוא מבקש? מה הוא צריך?
השבוע הבן שלי שהיה אחרי כמעט שבוע חולי לא הצליח לקום וללכת לבית ספר. הוא היה עצבני ודי בלתי נסבל. בהתחלה לא הצלחתי להקשיב לו. הייתי כל כך עסוקה במשימה שלי להצליח להזיז אותו לבית הספר שלא יכולתי לסבול את זה שעכשיו משהו משתבש. היו צעקות ועצבים ובכי.
ואז נשמתי לרגע והסתכלתי עליו. לרגע אחד רוקנתי את האמביציה שלי הסכמתי להקשיב מאחורה וראיתי שאני צריכה להיכנס איתו למיטה ולחבק אותו. וזה מה שעשיתי. הוא לא הלך לבית ספר והוא הצליח לשתף אותי בפחד מחזרה ממחלה, הוא הצליח להבין יחד איתי מה עובר עליו. זו הייתה מתנה גדולה עבורי. הרגשתי שהתרגול הזה של המגע המכוון והאינטואיטיבי מחלחל לי לתוך המציאות ובן רגע יחסי הכוח שבינינו נעלמו. היה אפשר להיפגש.
בעיני זו המשמעות של מגע כאמירה פוליטית, מגע קשוב ומכוון כמצפן להסרת יחסי כוחות, להקשבה במפגש, לשינוי החומר.
כותבת את זה ושוב מדמיינת את כל הפוליטיקאים שלנו באים לסדנת קונטקט.
כותבת את זה ושוב מדמיינת את החטופים ונהיית חסרת אונים למול חוסר היכולת שלי להשפיע עד שם.
ובכל זאת אני מתמלאת בתקווה שכולנו עושים את המיטב שלנו ואמן שזה יצליח לנו.
הקורס יסודות הפאשיה הינו סולד אאוט בפעם השלישית! איזה מרגש שאנחנו נוגעים ונוגעות כל כך עמוק ברקמות החיבור שלנו דרך כמות משתתפים כזו משמחת ומחברת.
חמשוש האקסיס הולך ומתמלא והשבוע כבר הסופ״ש השני של נקודת מגע!
בקרוב ממש ממש מתחיל הסמסטר השני של קורסי הערב וזה יהיה הזמן לצאת משמיכת החורף ולבוא לרקוד..
בפינת ההשראה שמתי שני שירים שהגיעו אלי השבוע באדיבות גליה צור ומיה בקר שניהם עם קליפים פשוט מתוקים של תנועה וגוף.
אה! ולא כתבנו כלום בעצם על השנה שהייתה והשנה שעברה. משום מה הפעם זה לא קרה אבל שתהיה לנו שנה אזרחית מלאה באושר ועשייה, שנרגיש משמעותיים ושנצליח לשנות מציאויות סבוכות ופוליטיות.
יום נעים
אביטל
