התנועה שלנו בעולם היא מי שאנחנו

השבוע שוב חשבתי על השאלה ״מה מניע אותנו״?
זאת שאלה שיכולה להיות מאד פשוטה לפעמים. מה מניע את היד כדי להיות מורמת? זה בא מהזרוע? מהשכמה? מהמרכז? מה מניע את הדם בתוך הגוף? מה מניע את הנשימה פנימה והחוצה?
אבל לפעמים השאלה הזו כמובן פוגשת שכבות אחרות. מה מניע אותי לקום בבוקר כשאין כוח? מה מאפשר לי להניע את עצמי לפעילות גופנית כשאני גמורה? מה מניע אותי להתקרב לאדם אהוב? מה מניע אותי להתרחק?
ואולי יש עוד שכבה? מה מניע אותי להגשים מטרות? מה מניע אותי להיות מי שבאתי להיות בעולם הזה? מה מניע את הייעוד שלי?

עבורי כל השכבות הללו נמצאות בתוך המבנה האחד שהוא אנחנו. אני אוהבת לשאול שאלה ולתת לגוף לענות כי הגוף, הגוף הוא בלתי אמצעי. השבוע שוב לקחתי את השאלה הזו גם לתרגול אישי וגם באחת הקבוצות שאני מנחה. במשך כשעה חקרנו את השאלה הזו של ״מה מניע אותי״ הן בכתיבה והן בתנועה. כששוב ושוב את שואלת את אותה שאלה ומסכימה לענות עליה שוב ושוב אז מתגלות עוד שכבות. למעשה מתקלפות עוד שכבות ונשאר משהו גולמי ראשוני. אחת המשתתפות השבוע אמרה שאי אפשר להגיע לחלק השלישי (אחרי ששאלנו שוב ושוב את אותה השאלה) מבלי שנעבור בחלק הראשון והשני. כלומר ההתקלפות בהכרח דורשת לעבור דרך כל השכבות, דרך הקליפות.
לאבאן אומר שאנחנו נעים כדי לספק צורך – A man moves to satisfy a need – כלומר אנחנו תמיד נעים כי משהו צריך לקבל מענה. לפעמים זה פנימי יותר ולפעמים חיצוני יותר. ברטנייף מדברת על כך שהתנועה היא ההבעה עצמה – Movement is the expression – כפי שכבר סיפרתי פה לא מעט, ולמעשה התנועה שלנו היא בדיוק מה שאנחנו, מי שאנחנו – עכשיו נותר לנו להקשיב.

בזכות העבודה עם התנועה והכתיבה נשלח אלי השיר המופלא הזה של ישראל אלירז-

״יֵשׁ רֶגַע בַּתְּנוּעָה שֶׁבּוֹ הַמָּקוֹם נִפְתָּח,

וְהַיֵּשׁ נִכְנָס פְּנִימָה בְּלֹא רְשׁוּת.

פִּתְאוֹם אֵין מְחִצָּה בֵּין הַמַּבָּט לַדָּבָר."
וגם השיר הזה –
״לֹא הַמַּחְשָׁבָה מַנְהִיגָה אוֹתָנוּ,

אֶלָּא הַתְּנוּעה שֶׁלָּנוּ בָּעוֹלָם.

אֲנַחְנוּ הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַדְּבָרִים קוֹרִים,

וְהַגּוּף הוּא הַשָּׂפָה הַיְּחִידָה

שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְשַׁקֵּר.״

​ישראל אלירז