אתמול הייתי במופע החדש של להקת המחול ״ורטיגו״ שנקרא ״קומא״. קודם כל במידה ולא תמשיכו לקרוא את ההמשך. הסוף הוא – רוצו לראות. תקנו כרטיס למופע הקרוב לביתכם ולכו לצפות במחול שהוא הזמנה חיה של אהבה.
אני אנסה להעביר במילים את מה שהיה לי בגוף כשישבתי וצפיתי במופע.
זה התחיל מהתבוננות ערה. הרגשתי איך ברגע הראשון מזמינים אותי להיכנס לטקס. היו ייצוגים של המעגל, של עלי כותרת, של שבט. עוד לא הספקתי למצמץ וכבר הכניסו אותי פנימה בהזמנה עדינה ובהירה.
עלי הכותרת הזכירו לי את החתונה הפקיסטנית שיצא לי להיות בה וגם טקסי מוות על נהר הגאנגאס. דמיינתי איך בכל פיזור של עלה כותרת משהו מהנוכחות שלי נתפס ברשת.
בהמשך רשמתי לעצמי התפעלות מהיופי של התנועה. לפעמים לראות רקדנים וירטואוזים זה מאד מאתגר. זה נע בין חוויה של השתאות והשתוממות לצד תחושה של נחיתות והערצה לא בריאה. אחד הדברים שאני כל כך כל כך מעריכה בשפה התנועתית של להקת ורטיגו זה הפשטות שבמורכבות. התנועה על הבמה היא כמו בלדה שמספרת את הסיפור של הגופים שנעים עליה. רואים שהם רוקדים ולומדים טכניקת ריליס, רואים שהם לומדים קונטקט אימפרוביזציה, רואים שהם לומדים להקשיב דרך הגוף וכך לצד היכולות הויטואוזיות עוברת אנושיות של תנועה. נוכחות בריאה והרבה יופי שבעיקר מייצר השראה עמוקה.
ואז שמתי לב איך עולם הרגש שלי מתחיל להתעורר ואני מתחילה לספר לעצמי את ״הסיפורים״. לפני שמונה חודשים כתבתי פה בניוזלטר על איך כדאי לצפות במחול (ניתן לקרוא כאן) ואחד הדברים ששיתפתי מגיע מפרקטיקה שנקראת ״תנועה אותנטית״ ובה לתפקיד העד יש הרבה משמעות. כתבתי שם בין היתר ש: ״המעבר מצפייה דרך המוח הקדמי לצפייה דרך המוח האחורי מתאפשרת בזכות העובדה שאני באה פתוחה לתת לתנועה לשטוף אותי, להשפיע עלי. אני לא באה עם שאלות אני באה עם הלב פתוח ועם העיניים טובות. לב פתוח ועיניים טובות זה מתכון נפלא ככל הנראה לכל מה שאנחנו עושים בעולם.״ כשצופים כך במחול מתחילים לשחרר את ה״מה הם מנסים לומר״ ונכנסים לסיפור שהמופע מספר לכם. כי הוא מספר לנו את עצמנו.
מבחינתי במופע המחול הזה הראו לי אמפתיה על הבמה. הראו לי מה הוא כוחה של קבוצה ושל תנועה משותפת. ראיתי רגעים של המאבק של היחיד ואת הדרך היחודית שהקבוצה בחרה להעניק לו תמיכה. ראיתי איך כל תמיכה הייתה שונה, איך כל אקט אמפתי היה מתוך הקשבה לצורך האמיתי של המקבל.
יש כל כך הרבה דרכים לגעת בטראומה שלנו. במקרה אתמול בצהריים (עוד לפני המופע) יצא לי לדבר עם חברה שהייתה גם היא במופע מחול אחר (לא אגיד כרגע את שם הלהקה) ושהיא חזרה פשוט בשוק, שנגעו שם בשביעי לאוקטובר באופן חסר אחריות ומטרגר. אני מכירה את זה. זו איזו אג׳נדה (בעיני קצת מיושנת ) לפעמים של המחול להביא את הכל ״ישר לפנים״ להביא את המחאה, לצעוק את הכאב. במידה מסוימת בלי לקחת אחריות על מה שהקהל עובר כי יש פה אקט אמנותי ולפעמים (במקרה הטוב) גם מחאתי.
במופע אתמול נגעו בטראומה באופן כל כך יצירתי ונדיב שפשוט הרגשתי איך שכבות של כאב מתלטפות בתוכי. ראיתי את החיילים, את האמהות, את החטופים, אותי. כל כך הרבה דימויים עלו בי אבל בסוף ראיתי בני אדם נעים על במה בין יחד לבין לחוד, קשובים
זה לזה, נמצאים בנוכחות סומטית אמיתית . וזה דבר שקשה מאד להיות וירטואוז בו ובעיני זה הכשרון הכי מרשים שחזיתי בו.
לא מעט לאחר תחילת המופע, הרקדנים יורדים לקהל עם ידיים פשוטות ומזמינים לחיבוק. זה רגע עדין. של היומיום. וכמה חום אהבה וריכוך של לב יש בו. ישבתי דומעת.
אני לא אמשיך לתאר את המופע גם כדי לא להלאות וגם כדי לא לגלות אבל אני באמת חושבת שאם יש להקה שיודעת להביא את חווית הנוחות שבגוף זו הלהקה הזו והמופע הזה הוא פשוט וואו וואו וואו. יצאתי ופגשתי תלמידות וקולגות ומכרים ומיד הרגשתי איך כולנו יחד חולקים אהבה וגם התרגשתי מהעובדה שאני חלק מהעשייה הזו או כמו שחברה אמרה – אנחנו כולנו חלק מהאהבה הזו ועושים את מה שאנחנו יודעים מתוכה. כל כך מברכת על כוחה של התנועה וכוחו של המחול גם ככלי לשימוש אישי וגם ככלי של פרפורמנס ועדות.
ובכלל לא אמרתי אבל אציין זאת, שכל המופע עם ארבעה נגנים שיוצרים את המוזיקה בלייב! עוד שכבה של הקשבה שנשזרת עמוק בתוך החוויה של כל המעורבים במאורע. ומדובר במוסיקה פשוט מדהימה!
ואי אפשר בלי להתייחס למסע שכולנו בתוכו שהתחיל לפני שנה וחצי אבל כרגע מרוכז היטב במהלכי השחרור של החטופות והחטופים שיגיעו. ואני רוצה לאחל לנו איחול שענת בן ליש המהממת איחלה השבוע – שנצליח לא להישאב לריאליטי שמספקים לנו ושנדע למנן את החדשות וכמובן שנזכה שהם כולם ישובו הביתה חיים!
כל שנבקש לו יהי!
יום טוב
אביטל
