לפני כמה שנים הגיתי לעצמי את המונח ״מחול לאזרחים״ זה היה כשניסיתי להסביר מה בדיוק אנחנו עושים ב״נענע״ ולהראות איך
אנחנו חלק ממהפכה שבעיני היא גדולה מאיתנו. אני זוכרת כששמעתי לראשונה על הקבוצה ביפו (בזמנו היא הייתה ביפו) בזמן שאני למדתי בתכנית של דניה בירושלים. אני זוכרת שזה היה רדיקלי ומהפכני בעיני שאפשר להמשיך לרקוד גם אחרי גיל 18. שאפשר אפילו להתחיל לרקוד אחרי גיל 18 ואפשר אפילו להיות בת 50 כשאת מתחילה.
אני יודעת שהמילה אזרחים שאולה מהחיים שלנו שכה שזורים בצבא . יש לך רגע שאת על מדים ואז רגע שאת עולה על אזרחי ואת אדם אחר . אז אמנם עולם המחול הוא לא הצבא אבל יש משהו בעולם המחול המקצועי והתחרותי שהוא בהחלט עולם בלתי מושג. הוא שייך לקבוצה של אנשים שיכולותיהם הוירטואוזית באמת מטורפת ולמספר להקות מצומצם בהם ניתן לבטא את היכולות הללו . זה מסע ארוך וקשה וזה מתאים מאד לאנשים שזו מטרתם.
אבל מה עם כל מי שרוצה לרקוד לצורך התפתחות? מה עם כל מי שרוצה להופיע תנועה שהיא תנועת הנוכחות שבגוף? את תנועת היומיום? מה עם מי שרוצה לתרגל תשומת לב לרגע? הקשבה לגוף? העמקה בתנועה כדי לשכלל את ההבעתיות בעולם?
במשך הרבה שנים העולמות האלה לא היו פתוחים למי שלא בחר בדרך מאד ספציפית ומקצועית אחת. היה אפשר לרקוד ״כתחביב״ וגם זה רק אם במקרה גרת במקום שיש בו איזה שיעור קלאסי או מודרני.
כשפגשתי את יאיר (בן זוגי האהוב) באוניברסיטה, הוא ניגן עם להקה והם היו מדהימים. באיזה שהוא רגע כשרק התחלנו לצאת אמרתי לו משהו כמו ״זה נחמד שיש לך תחביב שאתה משקיע בו״ . נראה לי שבגלל שהוא כבר קצת התאהב בי הוא לא ישר גלגל אותי מכל המדרגות אבל הוא בהחלט הבהיר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שתחביב זה מילה מעצבנת ושהוא מושקע כל כולו בדבר הזה שהוא המוזיקה שלו – גם אם זה לא מה שהוא בחר ללמוד למשל באקדמיה .
אני זוכרת שזה ממש ממש הלך איתי. למה אני קוראת לאהבה שלי לריקוד תחביב? זה כל כך משנמך את כמות האהבה שלי וההשקעה שלי בזה. הבנתי שזה קשור לכך שבחברה שלנו הייתה או האפשרות להיות רקדנית מקצועית שמופיעה בלהקות – וזה היה לי ברור שאני לא רוצה – או מישהי שהולכת לשיעור שבועי באיזה סטודיו.
ההזדמנות שניקרתה בדרכי כשהגעתי לירושלים ודניה אלרז בדיוק פתחה תכנית שנתית מקצועית ״לאזרחים״ היא מה שפתח לי שער עצום. שער ענק! למעשה אני בהודייה לדניה עד היום. בזכותה זכיתי להעמיק במשהו ולראות שאפשר גם להתמקצע ולהעמיק במחול בלי שאני צריכה בהכרח להגיע למיינסטרים הפרפורמטיבי.
כשהגעתי לצפון לא היה כלום. זה היה כל כך מייבש שזה באמת מפתיע לראות עד כמה דברים השתנו. בהתחלה הזמנתי את מיכל שטרנבך והתחלנו לעשות סופי שבוע של קונטקט, אחר כך ניסיתי להרים ג’אמים והיינו נפגשים בהם 5 אנשים ומנסים לעשות משהו ובהמשך פתחתי שיעורי קונטקט .
אבל אחרי שביליתי זמן בארה״ב ששם פתחתי לראשונה תכנית שנתית קטנה משלי – דבר שהיה ממש רדיקלי בבוסטון – פתאום כשחזרתי לארץ הרצון לעשות איזו שלוחה לקבוצה ביפו בצפון הפך למטרה ברורה.
אם אני רוצה לייצר עוד ועוד קולגות ואנשים שהמחול והתנועה מרכזיים בחייהם והם רוצים להעמיק בזה ולנוע עוד ועוד אני צריכה ליצור מסגרת ״לאזרחים״ וכך נולדו התכניות השנתיות שלנו!
היום אני כבר גאה לומר שזה באמת כמעט מובן מאליו לאנשים שיש כאלה תכניות. יש אותם ברחובות ובתל אביב ובירושלים ובשדרות וכמובן בשפע בעמק יזרעאל. כל אחת מדייקת את המהות שלה, את הנקודת ייחודיות שלה אבל בדרכן הן חלק ממהפכה שקטה שאומרת ״די להילחם בואו לרקוד״ וכשאני אומרת די להילחם בהקשר הזה הכוונה היא די להילחם ברצונות שלכם, בחלומות שלכם , די להוריד ולהגיד – זה לא באמת משהו שמותר לי להשקיע בו, או זה לא משהו ש״שווה״ לי להמשך, האם מותר לי להסכים לרקוד ולא רק כתחביב?
אמנם עמוק בתוכי אני רוצה להאמין שזה גם יעזור לנו להפסיק להילחם אבל נתחיל מלהפסיק להילחם בקולות הפנימיים שלנו ואולי זה כבר ייקח את כולנו למקום יותר טוב …
אביטל.
