השבוע, אני נהנית מהזנה במודול השני של לימודי LBMS- התכנית הבינלאומית ללימודי המערכת של לאבאן וברטנייף לניתוח ואבחון תנועה. וואו זה היה ארוך. בפועל בעצם זה קורס הכשרה מרגש שהבאתי מתוך התשוקה שלי לתחום והרצון שיותר ויותר א.נשים יהיו קולגות שלי ונוכל לדבר את התנועה שסביבנו.
אחד הדברים שאני נהנית ממנו כל כך הוא שהבאתי את המורות האהובות שלי להנחות את הקורס כדי שאני אוכל ללמוד ולקבל הכשרה כמורה של קורס ההכשרה. כך שבעצם זו הכל מזימה שלי ללמוד עוד במסווה
רשל צחור אחת ממורות התכנית אמרה השבוע בסוף אחד השיעורים. ״זה לא היה שיעור על מה שאתם לא יודעים, זה שיעור על מה שאתם כן יודעים״. זו הייתה אמירה כזו של סוף השיעור שאני לא בטוחה מי מהתלמידים.ות שמע. אבל אני הקשבתי לה והרגשתי שיורד לי איזה שהוא אסימון. כשלומדים לימודים מרובדים כמו המערכת של לאבאן ברטנייף, יוצא שלומדים משהו מאד מאד גדול ולפעמים החוויה היא מאד מציפה.
כשחוויה כזו מציפה אנחנו נשלחים מהר מאד לחלק בנו שמרגיש לא יודע. אני לא יודעת אם זה כמו התודעה של הכאב – משהו הישרדותי – שיש לו נטייה מיד לעלות על פני השטח אבל נדמה לי שגם לקול שאומר לנו שאנחנו לא יודעים יש הרבה מאד כוח והשפעה עלינו.
כבר יצא לי לדבר לא מעט על תסמונת שאני מכירה היטב מקרוב- תסמונת המתחזה. אחד הדברים שגיליתי ככל שהתבוננתי בתסמונת הזו אצל חברים וחברות היא שהיא נוטה לשתק, היא קופצת בצמתים מאד חשובות ולרוב יש לה נטייה להאפיל על כל רגש אחר. אני גם גיליתי בשנים האחרונות שתסמונת המתחזה היא גם סימן לקפיצת גדילה. כבר כל כך הרבה פעמים אני נתקלת בכך שרגע לפני שאני נדרשת לעשות קפיצה משמעותית של אמונה היא מופיעה ודורשת ממני לעצור ולשים לב שאני בעצם לקראת משהו גדול. במובן הזה אולי יש בה משהו הישרדותי.
בואו נחזור לשיעור. שיעור מתרחש ועולות הרבה תימות חדשות ורעיונות שאני לא מכירה. המוח , שיש לו נטייה לנסות לסדר דברים, עוד לא מצליח לעשות סדר ולכן כל מה שאני מצליחה לקבל ממנו זה את המסר: את לא יודעת כלום, את לא מבינה כלום… זה כמובן מסר מאד משתק ומציף. הבעיה איתו היא שיש בו אמת. בהחלט בהחלט יש לא מעט דברים שאני עוד לא יודעת. תמיד תמיד יש דברים שאני עוד לא יודעת וכשלומדים משהו חדש אז הדברים שאני לא יודעת גם נותנים לי איזו מראה קשוחה כי אני מיד מתחילה לחשוב על איזו מין לומדת אני וכמה אני לא מצליחה ללמוד ועוד ועוד ועוד.
אבל, אולי גם זה קול שבעצם נוצר מאותו מנגנון של תסמונת המתחזה, ומה שהוא רוצה לאותת לנו זה שהופ! הגענו לסף הלמידה שלנו וממש ברגע זה המוח שלנו מתרחב (פיזית ומנטלית) כדי לאגור בתוכו מידע חדש. אולי חווית האי-ידיעה בעצם מאותתת לנו על קפיצת גדילה מנטלית שעוד רגע תקרה ואנחנו צריכות לנשום ולקבל אותה? יותר מכך, אני חושבת שיש משהו בחוויה הרגשית מנטלית הזו של ״אני לא יודעת כלום!!!״ שמשדרת לנו חוויה של חוסר הצלחה אבל היא גם שולחת אותנו לנסות ולעשות סדר. ברגע שנסכים לשמוע באי הידיעה פשוט בלבול ונעשה קצת סדר אולי החוויה תהפוך להיות חוויה של ידיעה ומכאן גם חוויה של הצלחה.
האמירה של רשל בסוף השיעור נגעה לליבי כי מה שהיא עשתה – גם אם התלמידים לא קלטו שזה מה שהיא עושה – היה להציע להם להניח את תשומת הלב שלהם במשהו אחר. כמו לשים לב לחצי הכוס המלאה או לדברים החיוביים, כך לתת דגש למה שאני כן יודעת מאפשר לי להירגע, להתרחב ואז להסכים ולאפשר לחומר חדש להיכנס.
בעצם, היכולת להכיר במה שכבר יש לי וביכולות שכבר פיתחתי, ובכך לתת לעצמי תוקף, זו אחת היכולות הכי חשובות למי שרוצה להביא את עצמו בעולם. זו חוויה שהיא מאד שונה ממשהו ״מתרברב״ או מלא בעצמו. זו חוויה של הסכמה להיות בגודל שלי ולהביא אותו במלואו בלי הקטנה אבל גם בלי יומרה.
אני יודעת מה שאני יודעת ואני עוד לא יודעת את מה שאני עוד לא יודעת. זו קבלה כל כך עמוקה ועבורה אנחנו צריכות וצריכים לעבוד על לא מעט על ענווה אבל גם על לקיחת מקום וקרדיט. לא לפחד לומר ״וואלה, את זה אני כבר יודעת״ ״ את זה אני כבר מבינה מתוך המערכת״. זה מיד נותן מקום לנשימה ולהקשבה ובעיקר בעיקר זה מצע הרבה יותר מוצלח לתהליכי למידה. וזה אולי הכי משמעותי מבין כל מה שכתבתי…. אם אנחנו רוצים ורוצות לפתח אנשים לומדים ולקדם אותם בתהליך הלמידה זה חשוב מאד להזכיר להם כל הזמן להניע את תשומת הלב שלהם ולראות מה הם כבר יודעים, לסדר להם את מה שכבר יש להם וכך לאפשר למוח באמת להתרחב ולהיות מוכן לקבל עוד.
לפני שהוצאתי את הקורס הדיגיטלי נתקפתי שוב באותה תסמונת מתחזה- מי אני שבכלל אגיד משהו? איך אני מרשה לעצמי לצאת ככה לעולם? מה אני בכלל יודעת?? לאחר שזה שיתק אותי הצלחתי לנשום ולאט לאט להיזכר שזה אומר שאני עוד רגע אגדל. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמה שאני יודעת זה כבר מספיק ומותר לי להציע אותו לעולם. זה לא היה פשוט אבל זה ממש עוד צעד בעבודה עם התסמונת הזו . מקווה שתצטרפו לקהילת הקורס כי היא גדלה והיא מרגשת מאד מאד.
מעתה אל תשאלו ״מה אני לא יודע.ת?״ אלא ״מה אני יודע.ת?״
שבוע נפלא
אביטל
