בדיוק כשאת חושבת שאפשר לנסות להאמין בטוב , שוב המציאות טופחת על הפנים שלנו ונדמה שאין מוצא. אני לא נוטה לדבר פוליטיקה במרחב הזה כי הוא באמת לא מתאים אבל היום אני רוצה בעיקר לשים פה את העצב מהמצב שלנו ואת ההכרה שכך אנחנו מתנהלים בשנה וחצי (ואולי כבר יותר) האחרונות. מטפחים את התקווה ומאבדים אותה. נדמה שכבר נהיינו באמת מומחים בהחזקת הטוב לצד הרע ואני על כך רוצה פשוט לתת לנו צל״ש ולומר שבאמת חוץ מלהמשיך לדמיין טוב אין עוד המון מה לעשות ואולי אם כולנו נתאמץ חזק לדמיין את הטוב קורה עוד היום משהו ישתנה…
השבוע הקשבתי סוף סוף לשיחה המהממת של דניה אלרז (מורתי הראשונה והאהובה לקונטקט) עם מרטין קיו – אחד מזקני שבט הקונקט. דניה עושה כל שנה הרצאה מעלפת על הקונטקט ובשנים האחרונות מראיינת גם מישהו מהתחום. בפינת ההשראה הפרגון שמה לכם את היוטיוב של ההרצאה ושל השיחה ואני ממש ממליצה על שניהם!
בכל אופן מרטין הוא אחד האנשים מעוררי ההשראה שיש ולו רק בשל השפעה העשירה שלו ואינסוף הדימויים אבל גם בזכות היכולת שלו לשיים את מה שקורה בתוך הקונטקט ולתת לדברים הקשר. חשבתי שיהיה נחמד לשים פה כמה תובנות מעניינות שעלו לי מתוך השיחה הזו ובעיקר פניני חכמה של האיש הזה.
בתור מישהי שרוקדת כל כך הרבה שנים קונטקט, אני כל פעם נפעמת מהפורמט הזה וממה שהוא יכול להביא לאנשים וכמה ברת מזל אני, מרגישה שאני חלק מקהילה של אנשים בכל העולם שזוכים לנוע את החיים הללו יחד. קבלו חמישה דברים מרתקים שעלו מהשיחה של מרטין מקווה שתהנו:
ענווה או יותר נכון חוסר יהירות- מרטין מספר בשיחה על סטיב פקסטון שלא הסכים לשבת במרכז הבמה בארוע שחגג 25 שנים לקונטקט. הוא לא הגיע לשיחה שכולם חיכו לה וכשהוא כבר הגיע הוא אמר להם: 25 שנים אני מסרב לשבת בכסא הזה… יש משהו מאד מיוחד באופן שבו הקונטקט מעולם לא קיבל ״תו תקן״ ואף פעם לא הפך להיות מתודה של אדם אחד. במידה מסוימת כיון שהקונטקט בעצמו מנסה מאד לא להיות היררכי זה פשוט לא התאים לחבורה שדי יצרה אותו להפוך אותו לדבר מקובע. ובכך הם בעצם הורישו מהות של חומר משתנה, גדל ומתהווה כל פעם עוד ועוד.
לחפש משמעות- מרטין מספר סיפור בשיחה (שגם נמצא בספר שלוֿ) ובו שתי מורות למחול מודרני שלימדו באותו מוסד ללימודי מחול שהוא לימד בו איזה חודש. באחת הפעמים הן התבוננו מבחוץ בסוף שיעור שהוא לימד ואחת מהן אמרה לחברתה ״הם שוב מדברים??״ …. מרטין אמר משהו כל כך יפה על כך שבקונטקט אנחנו מדברים כי יש משהו משמעותי בלנסות To articulate למלל במילים את מה שאנחנו עושים ועבר עלינו. פתאום כששמעתי את מרטין אומר את זה הבנתי מאיפה באתי ואיך זה שכל העיסוק והעניין שלי בעולם התנועה הוא סביב מציאת משמעות. לא סתם העמקתי אחר כך עוד יותר גם בלאבאן ברטנייף ועוד. ההעמקה הריקודית שלי הייתה סביב הקונטקט וזה ממש בסיסי בתרגול הזה.
איך ללמד ״שרידות״ – Survivability – מרטין מתאר בשיחה שדי מהר בתחילת דרכו כמורה הוא הבין שהם בעצם צריכים להבין איך ללמד שרידות. בגלל שהפורמט (במיוחד בתחילתו) היה מאד מאד פיזי, היה ממש נדרש להבין איך מלמדים כלים להתמודד עם כל הפיזיקליות הזו במיוחד אנשים שלא באים מהתחום. אחת הדברים שמרטין מדבר עליהם בין היתר זה שהם היו צריכים ללמד איך לווסת את הטונוס . בעיני זו אחת הלמידות הכי מעניינות בתחום שלנו כי באמת על מנת לתת משקל ולקבל משקל ועל מנת להצליח להיפגש במקום שהוא אמצע נדרש מאיתנו כל הזמן להשתנות ולשנות את הטונוס שלנו, לרכך, להיאסף, להחזיק, לשחרר ועוד מנעד מאד מאד רחב. עם השנים אני שמה לב איך זו פרקטיקה שאני גם עובדת איתה בחיים עצמם.
תיעוד- What did I just see? מרטין קיו נותן איזו הבחנה שמאד אהבתי כשהוא היה יושב בג׳אמים או הופעת ולרגע כל כך מתרכז במשהו שהוא רואה עד לרמה שהוא פתאום לא זוכר את עצמו הוא היה עוצר ומנסה לשחזר בראשו מה הוא ראה וכותב על זה. איזו דרך מעולה לזהות רגעים של עומק וחיבור ואז לנסות לפרק אותם. זה נכון שלפעמים הפירוק אולי מייגע או לוקח מהקסם אבל לפעמים בפעולת הפירוק מתגלות כל כך הרבה אמיתות מופלאות שאחר כך ניתן לקחת איתנו.
מה ההצעה שלנו? ננסי (ה״אמא״ של הקונטקט) והוא ניסו לכתוב הגדרה לקונטקט אימפרוביזציה בשלב מסוים הם החליטו לשנות את זה מהגדרה ל״הצעה״ או מה השאלה שאנחנו מנסים לענות עליה (בייחוד בהקשר של הוראה) והוא תיאר משהו מאד יפה שהם עלו עליו – ההצעה שלנו היא לקחת מצד אחת את המסגרת שהיא הכישורים שצריך בשביל הקונטקט והם בעצם מהווים מין מסגרת אבל מהצד השני מה שקורה בתוך המסגרת זה הריק, זה המפגש שבו אנחנו נפגשים. ושלמעשה המתח הוא איך מצד אחד לא להגיע למצב שאין בכלל כישורים ואז אין מסגרת שמחזיקה את המרחב שבו אנחנו נפגשים אבל מהצד השני איך לא להגיע למצב שבו יש יותר מדי עבודה על כישורים ואז המסגרת נהיית שמנה מדי כך שלא נותר מקום במרכז. איזו הצעה נפלאה.
דבר אחרון שמרטין אמר והוא קצת קשור למצב, זה שמצד אחד הקונטקט התחיל היסטורית כאיזו אלטרנטיבה לעולם מאד היררכי וסגור של המחול במקביל לתהליכים שקרו בשנות השבעים בארה״ב אבל על פניו הוא לא הפך להיות כלי פוליטי והוא תיאר איך הוא שמח על כך שזה נשאר מרחב שמאפשר לאנשים דווקא לבוא ולהניח את עצמם בזמנים קשים ולהיעזר במרחב הזה מבלי שגם אליו תיכנס האימה.
אני לא בטוחה מה אני חושבת , זה נושא שמעסיק אותי קשות. באופן אישי אני מאמינה שהמדיום בו אנחנו עובדים הוא גם המסר וגם במידה מסוימת העשיה הפוליטית שלנו. ובעיני לבוא פעם אחר פעם , להיפגש עם אנשים דרך הגוף, לתרגל הקשבה ולתרגל אמפתיה זה דבר מופלא שהוא בעצם אמירה פוליטית בפני עצמה…
מצרפת פה גם את הפודקאסט שמיכל שטרנבך ואני הקלטנו על הקונטקט ואולי יעניין אתכם בהמשך לכל התובנות הללו…
ואצלנו…
מנסים לשמור את כל הטוב ולהמשיך להפיץ אותו!
שיהיו כבר בשורות טובות
אביטל
