כבר בערך שש שנים שאני קוראת או מקריאה את הארי פוטר. כשהייתי בתיכון הייתה לי חברה שהייתה בעניינים וכל פעם שיצא ספר חדש (עוד לפני שהיה תרגום לעברית) היא הייתה רוכשת אותו וכך קראתי עד הספר השלישי וכשנפרדנו בצבא התנתק הקשר שלי איתה ועם הארי פוטר. אבל בזכות ילדיי הקשר חודש ומאז סיימתי את הסדרה לפחות חמש פעמים…
אני כותבת עכשיו מתוך הריטריטון השנתי שאנחנו עושים עם האנסמבל. יממה שאנחנו מבלים יחד, זזים, יוצרים ושותפים לאותו מרחב. אתמול בחימום של אחד השיעורים פתאום נזכרתי בהארי פוטר ובדימוי של ״הוגוורטס בית הספר לקוסמות״ שעבורי הוא מין המקום שבו הכל אפשרי. אפשרי לראות עגלות רתומות לסוסים בלתי נראים, אפשרי לדבר עם דמויות בתוך התמונות, האוכל מופיע משום מקום וניתן רק לחשוב על חדר שצריכים והוא מופיע עם כל מה שאת זקוקה לו.
התבוננתי על חברי האנסמבל וקלטתי שמה שאנחנו עושים באנסמבל זה לעשות כישופים. כישוף זה הרגע שבו משהו רגיל ויומיומי הופך להיות ייחודי – מקודש – Extra ordinary. לכאורה אנשים שזזים במרחב כמו שבדרך כלל זזים במרחב. יש את מי שמשוכלל תנועתית יותר ומי שפחות ובכל זאת אצל כולם אני רואה קסמים.
כשאני מנסה לדייק מה זה הקסם הזה אני חושבת שהוא שילוב כלשהוא של פתיחת המיינד לעולם הדימויים לצד ההסכמה להפוך כל דבר למסקרן, להפוך את ה ordinary ל extra ordinary.
ולפעמים הכישוף הוא בכלל לא משהו שרואים מבחוץ, אלא הסכמה פנימית קטנה – להשהות שיפוט, להסכים לא לדעת, להיכנס לרגע אחד לעולם שבו חוקי המציאות מתרככים.
בריטריט של חמישי-שישי זה התגלה שוב ושוב.
עבדנו עם בדים. פרטי לבוש. חתיכות בד פשוטות – צעיף, חולצה, שמלה, בד שנשכח באיזו פינה – בפעולה מאוד עדינה של עטיפה, כיסוי, שכבה על שכבה, משהו באדם שמולנו התחיל להשתנות. לא “להתחפש” במובן הרגיל, אלא להפוך. כמו שהבד מזמין איכות אחרת של תנועה, של נשימה, של נוכחות.
מישהי שנעטפה בבד כבד הפכה פתאום לדמות עתיקה, כמעט טקסית. מישהו אחר, עם שכבות קלות ומתנופפות, נהיה אוורירי, חמקמק, כמעט לא נתפס. והדבר המעניין הוא שזה לא היה “משחק” – זה היה אמיתי לגמרי בתוך הרגע. הארכיטיפים לא הומצאו, הם התגלו.
אני חושבת שזה אחד הדברים שאנחנו לומדים שוב ושוב באנסמבל ובסטודיו – שהדימוי הוא לא קישוט למציאות, הוא שער. וכשמסכימים לעבור דרכו, משהו בתוכנו מתארגן מחדש.
וגם יצאנו החוצה.
לתוך המרחב הציבורי, החי, העמוס, זה שלא מחכה לנו ולא מתחשב בנו: רחוב עם חלונות ראווה, מוכרים בחנויות, אנשים שעוברים, ואפילו דוכן של מניחי תפילין באמצע הדרך.
ובתוך זה – להמשיך לנוע. להמשיך להקשיב. להסכים להיות קצת מוזרים, קצת חשופים, קצת לא מוסברים.
ושם, דווקא בתוך השגרה הכי יומיומית, הכישוף נהיה עוד יותר חד. כי כשמישהי נעה ליד חלון ראווה בקצב אחר, כשמישהו עוצר לרגע בתוך זרם של אנשים, כשגוף אחד בוחר להקשיב למשהו פנימי במקום למה שמצופה ממנו – משהו במרחב משתנה. לפעמים זה מבט שמתהה, לפעמים חיוך קטן, לפעמים אדישות מוחלטת – אבל עבור מי שנמצא בתוך הפעולה, המציאות כבר לא אותה מציאות.
ואולי זה כל הסיפור.
לא ללמוד לעשות טריקים, אלא לפתח את היכולת לראות ולפעול, מתוך עולם שבו יש עוד אפשרויות. עולם שבו בד הוא לא רק בד, תנועה היא לא רק תנועה, ואדם הוא אף פעם לא רק מה שרואים במבט ראשון.
זה מרגיש כמו הרגע לומר: אז בואו לעשות איתנו קסמים 😉
