יושבת לי פה בחצבאני,
במשך שנים אני באה לפה כל שנה עם ילדיי, אבל כבר שנתיים לא היינו פה בגלל המלחמה.
זה מצחיק איך זיכרון עובד.
מה יפעיל רגע נוסטלגי?
איזו תחושה גופנית נשכחת תצוץ?
ההימצאות פה בנחל מחזירה אותי לרגע לפני שהכל התפרק.
בקיץ ההוא, שחשבתי שהכל לפניי, שיכולתי לעוף על העולם.
הטבילה במים פה היא רגע ממש מקודש. לפעמים אני לא בטוחה למה זה כל כך חזק אבל
קראתי פעם בספר סודות המים של מאסרו אמוטי על התכונות המופלאות שלהם.
משהו על הדרך שבה הם זורמים.
המים לעולם לא עומדים במקום.
הם מסתחררים, מתעקלים, יוצרים מערבולות קטנות וגדולות, מסתובבים בספירלות אינסופיות.
בכל פיתול כזה יש חיות, יש זרימה – וזה מזכיר לי איך גם אנחנו זזים בעולם הזה.
הספירלה של החיים.
הרגע הזה בזמן שאני ניצבת בו אבל הוא למעשה כמו עוד מאות רגעים בזמן שלי ושל מי שישבו פה לפני מעיד על ספירלה שאינה נגמרת…
המים מזכירים לי שהחיים אינם קו ישר.
הם חוזרים על עצמם, מתקרבים, מתרחקים, משתנים – תמיד חוזרים, אבל לא בדיוק לאותו מקום.
טיפה שמתאדה מן הים, נופלת כגשם, זורמת בנהר, נטמעת בגוף חי – היא חוזרת, משתנה, נפגשת שוב עם טיפות אחרות.
זה כמו מסע: אנחנו לא חוזרים על אותו רגע פעמיים, אבל תמיד יש מקום לחיבור מחודש.
האם יש משהו במים שיכול להזכיר לי את עצמי לפני שנתיים? שיכול לאפשר לי לגייס חמלה ואהבה כלפי הגרסה שלי שנתיים אחרי? זו שמותשת מהמלחמה מפחדת ומרגישה שחוקה?
בא לי להאמין שהמים והזכרון שיש בהם יכולים להזכיר לי את עצמי.
זה אולי היופי במחזוריות…
כמו המים, גם אנחנו חוזרים לעצמנו, אל מה שאהבנו, אל מי שהיינו, אבל עם עומק חדש, עם תובנה חדשה.
זו לא חזרה סתמית – זה מסע ספירלי, תנועה קדימה שמזמינה אותנו לצמוח.
מרגישה איך לאט לאט הריפוי קורה פה, עוד טבילה עוד האזנה לזרם עוד הסכנה לשהות בתוך המים.
אני חושבת שגם אנחנו מים וכשאנחנו נעים אנחנו מניעים את כל המים שבנו מזמינים אותם להתערבב ולהיפגש. גם בתנועה יש בה כוח מרפא.
איפה תרקדו איתנו השנה?
מאחלת המשך אוגוסט קריר והרבה מפגש עם מים…
אביטל
