| יש שיר אחד בלבד שאני זוכרת מהימים שדיקלמנו בשיעורי אנגלית: הקלאסיקה של רוברט פרוסט, "The Road Not Taken". תמיד מעניין אותי מה גורם למשהו אחד להישאר בתודעה ולכל השאר להיעלם. כל כך הרבה דברים נעלמים, ורק מעט נשאר.במשך שנים הייתי מדקלמת אותו מכוח ההרגל, יודעת את המילים אבל לא תמיד את המשמעות: Two roads diverged in a yellow wood, And sorry I could not travel both…השיר מדבר על אותו רגע ביער שבו הלך פוגש שתי דרכים. אחת נראית נוחה וסלולה, והשנייה קשה, בוצית ומלאה עשבים. הוא בוחר בדרך הקשה, חושב שאולי עוד ישוב אל הנוחה, אבל יודע עמוק בפנים שזה כנראה לא יקרה. הוא מסיים במילים: I took the one less traveled by, And that has made all the difference.היום לימדתי את סדנת "שומטות" בפעם המי-יודע-כמה. כשאני אומרת "לימדתי" אני קצת חוטאת למציאות, כי בשלב הזה של חיי אני מרגישה שמדובר בתרגול הרבה יותר מאשר בלימוד. תרגלתי עם חבורה של נשים מופלאות שוב את המהלך הזה של השמיטה.תוך כדי תנועה (כי ככה מגיעים החזיונות הכי מעניינים), הרגשתי שאביטל של גיל 22 נעה יחד איתי. פשוט בירכתי אותה ואמרתי לה תודה רבה.אי שם בגיל 22, בלי לדעת באמת, קיבלתי החלטה "הזויה": בחרתי לחזור לרקוד. באותה תקופה הייתי מלאה בביקורת עצמית. איך לא בחרתי במסלול של רקדנית? למה לא הייתי במגמת מחול או באקדמיה? הייתי פקעת של תחושות נחיתות ופספוסים. תוסיפו לזה את העובדה שלא הגעתי לעולם עם גוף "רקדני" מוארך, וקיבלתם מישהי שהיה לה ברור שזה לא יהיה המסלול שלה.אבל החלטתי שאני חייבת לרקוד, פשוט כי זה מה שעושה לי טוב. התקשרתי ליאיר (שכמה ימים אחר כך הפך לבנזוגי לחיים עד היום) ואמרתי לו: "תשמע, הבנתי! אביטל רוקדת = אביטל שמחה". לא חשבתי על זה כמקצוע; היו לי הורים רציניים שציפו ממני לדברים רציניים, אז חשבתי שזה יהיה פשוט טוב לעשות משהו משמח בזמן שאני כל כך רצינית…למעשה, בחרתי בדרך שלישית שלא הייתה קיימת. בדרך אחת הייתי אמורה להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה, ובשנייה ללמוד מחול באופן מסודר. אבל אני בחרתי בדרך ה-Less traveled: גם אוניברסיטה וגם תכנית תנועה מקצועית אבל די איזוטרית (בטח באותה עת). התקדמתי בלי להבין לאן. זה הרגיש כמו תנועה בג'ונגל – בכל פעם מפלסים עוד קצת מהדרך.אבל הדרך, וואו, הדרך. אתמול שמעתי את המורה של הבת שלי מספר איך בטיולים התלמידים תמיד שואלים: "ניצן, מתי מגיעים?". והוא תמיד עונה להם: "אבל כבר הגענו". היום בסדנה שמעתי את המילים שלו שוב. כולנו כל כך עסוקים בלהגיע, בלהצליח, בלדעת שעשינו "מה שצריך", שלפעמים הדרך מאבדת את הטעם שלה.כשחזרתי לרקוד אחרי הטיול לא היו לי שאיפות. לא קלטתי שאני בוחרת בדרך חתחתים, אבל ברגע שהבנתי – בחרתי בה בלב שלם. לא בחרתי להיות רקדנית מקצועית, והשאלה "מה היה קורה אם?" כנראה תמיד תגרד שם איפשהו, אבל בעומק – מה שאני עושה היום זה בדיוק מה שדמיינתי בגיל 22, בלי אפילו להבין זאת.תוך כדי הלימודים הבנתי די מהר, שהגוף הוא בלתי אמצעי, שהוא המורה הכי גדול שיש לנו להבנה של עצמנו, ושתנועה היא הדרך היעילה ביותר לתקשר ולשנות דפוסים. ״שומטות״ זו סדנה שמבחינתי נוגעת במהות של ההבנות הללו שלי ואני מרגישה כל פעם אחריה שזכיתי ושאיזה מזל שאי אז בגיל 22 לקחתי את הדרך הזו, הפחות מטויילת, היותר איזוטרית, היותר מפחידה כי זה מה ששינה הכל – And that has made all the difference. |
20/07
– 21/07