יש סיפור ידוע במשנה או בגמרא על חוני המעגל שרואה איש זקן נוטע עצי חרוב. הוא שואל את האיש ותוהה מדוע הוא נוטע עצים אלו אם רק בעוד שבעים שנה הם באמת יתנו פירות. האיש כמובן אומר לו שכמו שהוא נהנה מפירות שאחרים נטעו כך גם הוא נוטע שאחרים יהנו. חוני אחר כך מתיישב על סלע וישן 70 שנה ורואה את הנין של הנין אוסף את החרובים…
בסופ״ש האחרון עלה אצלנו מופע שהיה פרי יצירתה של אופיר תלמידת שנה ג׳ בנענע. זה היה רגע מכונן עבורי. קצת רגע כמו בסיפור שבו זכיתי לטעום מפירות החלום שנטעתי. לפני ארבע שנים, יחד עם עלמה שהייתה אז שותפתי לניהול של ״נענע״ חלמנו על בית ספר צומח. אחרי כמה שנים של תכניות שנתיות שבסוף כל שנה עלתה השאלה ״מה עכשיו״? החלטנו לדייק את החלום ואת מה שאנחנו רוצות ליצור וכך נולדה התכנית התלת שנתית ללימודי הנחייה של מחול ותנועה סומטית.
האמת, זה ממש ממש מפחיד לשים רעיון כזה בעולם שלנו. אנחנו חיים במרחב מאד מאד מהיר, מאד מאד משתנה. גלילה באינסטגרם היא בממוצע של 10 שניות לפוסט ובכל רגע יש שמונים וואטסאפים בחמישים קבוצות שונות שאנחנו חברים בהם. כלומר אנחנו חיים בתקופה שהרעיון של להישאר, להתמסר לרעיון ולהמשיך במקום אחד לאורך זמן הוא כמעט מהפכני כמו שהוא אולי ארכאי.
אנחנו בתרבות האינסטנט רוצים לקבל הכל ועכשיו. ובאמת המציאות הטכנולוגית יותר ויותר מאפשרת את זה. אנחנו בכל רגע נתון יכולים לבקש מהבינה המלאכותית לייצר לנו תוצרים שבשנים קודמות היו לוקחים שעות. היא יכולה לסכם לנו מאמר שהיה לוקח לנו יומיים לקרוא והיא יכולה להכין לנו תמונה שהיה לוקח לנו שבוע לעצב. ואמנם אני בעד ורואה עד כמה זה יכול לסייע ולחסוך במשאב שכפי שנאמר לי לא מזמן – הוא המשאב הכי חשוב לנו – זמן. היא גם קצת שוחקת את הזמן וגם קצת נותנת לנו תחושה שזה לא בסדר ״לבזבז״ אותו או פשוט להיות בו.
יש קטע נפלא באליס בארץ הפלאות:
"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה,
"מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען,
"לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז.
"אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, כשהתחלנו את הרעיון של בית ספר צומח לא הייתי בטוחה שזה אכן יקרה, במיוחד שאת השנה הראשונה שלו התחלנו עם המלחמה. עלמה עזבה בתום השנה הזו להולנד ונותרתי לבדי להמשיך ולהחזיק את החלום. לשמחתי יש חבורה מתוקה ומדהימה וחולמת שהמשיכה והן נמצאות בשנה ג׳. בשנה זו יש להן סטאז׳ של הנחייה אותו הן יכולות להשלים בכל מיני דרכים. בקבוצה הזו היו הרבה בחירות יצירתיות החל ממשתתפות שממש מלמדות שיעורי ערב קבועים אצלנו ועד מישהי שעובדת עם אנשים עם צרכים מיוחדים, מישהי שמעלה סולו ואופיר שבחרה לעבוד עם כמה ממשתתפי האנסמבל של נענע ובמשך סופש שלם עבדה איתם והנחתה אותם כך שבסוף הסופש עלתה יצירה.
אחד הדברים שמובילים אותי בחיים ובניהול של פנטהריי נובע ישירות מהתפיסה שלי של עולם האלתור. השאלה הזו המיוחדת והפותחת: ״מה יקרה אם?״ מה יקרה אם נפתח תכנית ונציע שלוש שנים ומה יקרה אם נציע סמסטר קיץ או אם נבחר לפתוח קורסי ערב שיאפשרו לתלמידי נענע ללמוד כמה שיותר ועוד ועוד ועוד. זה פותח מאד את היצירתיות וזו גם הדרך בה אני מנסה ללמד את התלמידים של נענע לעבוד.
