לפעמים נדמה לי שהמילה הכי נפוצה סביבנו בתקופה האחרונה היא "להקליל". כאילו להרגיש את כובד הימים, או לתת מקום לתחושות המורכבות שעוברות עלינו, הופך אותנו מיד ל"כבדים". כאילו הפתרון להכל הוא פשוט לצוף קצת מעל פני השטח, לא להעמיק, לא לגעת בקרקע.
אבל בסטודיו, כשאנחנו פוגשים את הגוף, המילה משקל מקבלת משמעות אחרת לגמרי.
להסכים לתת משקל לדברים זה לא אומר שאנחנו כבדים או קורסים. להיפך. למשקל חזק, כזה שיש לו צורה ומודעות, יש איכות של כבוד. זו ההסכמה להניח את הדברים במרחב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. לא להיבהל מהעוצמה של המשקל של עצמנו, לא להתיימר להיות משהו שאנחנו לא, ולא לאבד את הפוקוס.
במערכת של לאבאן, יש הבחנה מרתקת בדרך שבה אנחנו משתמשים במשקל שלנו מול כוח המשיכה. כשאנחנו פסיביים ולא מתנגדים לו, אנחנו באמת נהיים כבדים, נשמטים, מאבדים את הצורה. אבל כשאנחנו עובדים איתו, אנחנו יכולים לנוע במשקל קל, או לפעול מתוך משקל חזק ועוצמתי. המשקל החזק הזה הוא לא קריסה – הוא נוכחות מלאה.
ומתוך התנועה הזו בסטודיו, מגיע אחד השיעורים הכי יפים לחיים עצמם: במקום לקחת מקום – לקבל מקום.
הרצפה תמיד נמצאת שם מתחתינו, יציבה ותומכת, והרשות נתונה. אם רק נסכים לתת למשקל שלנו ליפול אליה, להישען באמת, אנחנו נקבל את המקום שלנו באופן טבעי. אנחנו לא צריכים "לקחת" מקום מאף אחד אחר, כי אנחנו לא נמצאים פה על חשבונו של מישהו. המקום שלנו במקומו מונח. הוא פשוט שם, מחכה שננחית לתוכו את מלוא כובד המשקל והנוכחות שלנו.