| בתרבות היפנית יש מושג מרתק שנקרא "מָה" (Ma – 間). בתרגום פשוט, המשמעות שלו היא "רווח", "מרווח" או "המרחב שבין לבין". לכאורה במרחב הזה אין כלום, אבל ליפנים אין כוונה לריק או לחלל ריק שצריך "למלא". להיפך. ה"מה" הוא מרחב חי, מלא בפוטנציאל. הוא השקט שבין הצלילים שבלעדיו המוזיקה היא רק רעש, הוא הרווח שבין העמודים שמחזיק את הגג. הוא ההבנה העמוקה שמה שלא נמצא – הוא בעצם מה שמאפשר למה שנמצא להתקיים.בכל הקבוצות בסטודיו ואולי בכל עבודה אמנותית, אנחנו פוגשים את ה"מה" הזה בכל רגע של אלתור ותנועה ובכל עבודת יצירה.באילתור קבוצתי, המרחב הוא אף פעם לא רק חלל ריק שאנחנו נעים בתוכו. יש משהו בחוויה של המרחב כשהוא הופך לסמיך, כמעט חומרי שאפשר להרגיש שאני יכולה לגעת בו. אני יכולה לשלוח יד וכמו אנטנה להקשיב למרחב הריק, לתת לו להניע אותי. בגישה של לאבאן ברטנייף אנחנו מסתכלים על מרכיב המרחב (Space) כמשתנה חי – הוא מתגלה דרך התנועה, התנועה מגלפת אותו דרך הכיוונים, המישורים והנפח שאנחנו תופסים.כשאנחנו נעים יחד בקבוצה ה״מה״ מתגלה ומתעצב בשל מערכת היחסים. כשקבוצה מאלתרת יחד, המרחב שבין הרקדנים הופך למשתתף נוסף ביצירה. המרחב שביני לבין מי שלצידי הוא לא "כלום"; הוא קו מתח, הוא נשימה משותפת, הוא ההקשבה שלפני התנועה הבאה. המרחב הזה סמיך כי הוא טעון בבחירות שלנו. כששני אנשים נמצאים בשני קצות הבמה המרכז הופך להיות לבה חמה כשקבוצה נמצאת כולה במרכז, הפריפריה נראית כאגם קפוא.ההסכמה לשהות ב"בין לבין" – לא למהר למלא את החלל בתנועה מוגזמת, לא להיבהל מהרגעים שבהם לכאורה "כלום לא קורה" – היא המקום שבו נולדת האמנות. באלתור קבוצתי, כל מה שלא נמצא, כל מה שלא זז ברגע זה, הוא בעצם מה שנמצא ומשחק את התפקיד הכי משמעותי. השקט התנועתי הזה הוא זה שנותן את המשקל ואת הצורה לתנועה שכן מתפרצת.החוויה של ה״מה״ נהייתה לי השבוע מאד מאד מוחשית. אנחנו לקראת סוף השנה והעומקים בסטודיו מתחילים להגיע לרמות אחרות. המפגש בין האנשים, האיכות התנועתית וגם היצירה כולם משתכללים. וכך, גם באלתור הקבוצתי אבל גם בעבודת הסולואים של שנה ב, ה״מה מתגלה. האפשרות להרגיש כיצד המקומות הריקים הם מה שמספר את הסיפור נהיה מאד ברור כשמישהי בוחרת איפה לנוע במרחב, איפה להניח את הקהל, איפה לשים את הרווחים.אני חושבת שאפשר לומר שאנחנו לומדים לא רק איך לזוז, אלא איך לתת כבוד לרווח. איך להקשיב לסמיכות של החלל, לקבל ממנו מקום, ולדעת שהיחסים בינינו נכתבים בדיוק שם – באוויר שביני לבינך. עינת גנץ שעובדת איתי אומרת שאנחנו ״מזיזים את האוויר״ אני מרגישה שאנחנו ממש יכולים לחוש בו, להחזיק אותו.אני מזמינה אתכן ואתכם לנסות לשים לב למרחב הסמיך שסביבכם. איך משהו שקורה בצד השני של הסופר משפיע עליכם? איך המקומות הריקים בבית שלכם מדגישים את המקומות המלאים? איפה בתוך החיים אתם מוצאים את הבין לבין? |
20/07
– 21/07