ימים הללו ימים קשים.
כל רגע שעובר יש לי תחושה שעוד איזו בשורה נוראית תגיע.
הרטט כל כך גבוה והנשמה בהחלט מתפתה לברוח.
בשבועות האחרונים בשיעורי הקונטקט אימפרוביזציה צללנו לתוך תרגול שנקרא ״Rolling point of contact״ בעיני זה התרגול הזני מדיטטיבי של הקונטקט. מדובר ברגע כזה שבו שני גופים נעמדים גב אל גב (או בטן לגב או כל מגע אחר) וקצת מעבירים משקל אופקי כך שאם השני יזוז הראשון ייפול ומתחילים להתגלגל.
אני אוהבת לדמיין את זה כמו שני גלגלי שיניים שמתגלגלים כל אחד לכיוון ההפוך והחיבור של הגלגלים הוא בנקודת המגע המתגלגלת ולכן זהו גם שמו של התרגול. לפעמים יש מורים ורוקדי קונטקט שאין להם כוח לתרגול הזה אבל בעיני ׳נקודת המגע המתגלגלת׳ הוא כמו הדרך של הקונטקטיסטים רגע להתכוונן, לכוון את הכלי ולמצוא את הדרך להיות יחד.
יש משהו די עמוק שהתרגול הזה מגלה והוא היכולת להיות ברגע.
לרוב האנשים אין את הנטייה להיות בכזו תשומת לב שבה הם יודעים בכל רגע נתון מה בא במגע עם מה ואיך המשקל שלהם מאורגן במרחב. כששני אנשים רוקדים יחד קונטקט, הרבה פעמים נראה שיש לכאורה העברת משקל אופקית כזו אבל בעצם יש הרבה ״זיופים״ ונסיונות לדלג על ההתגלגלות כדי כבר להגיע לדבר הבא.
אני יודעת, זה נשמע קצת קטנוני. מה אכפת לך? תני להם לנוע, להתגלגל, לא להתגלגל, להרים, לא להרים, ליפול.. אבל האמת היא שגיליתי עוד בתור תלמידה ויותר ויותר בתור מורה כמה להתעכב על הבסיס ולתת לו הרבה הרבה זמן תרגול זה בסוף נושא פירות כל כך כל כך חשובים.
מה העניין?
זה באמת מציק למשתתפים בשיעור כשאני אומרת להם שהם ״מדלגיםֿ״ או לא קשובים לנקודת המגע המתגלגלת. זה ממש ממש מעצבן אותם ואז אני מבינה שצריך לשאול שאלה אחרת:
מה קורה לך כשמזמינים אותך לשהות ברגע?
אצל משתתפים מסויימים בשיעורים זו חוויה די בלתי נסבלת וכל האנרגיה המנטלית מושקעת בלאן אנחנו ממשיכים מכאן, מה השלב הבא כבר?
ואני מבינה. וואו כמה שאני מבינה.
כמה פעמים בחיי אני מוצאת את עצמי רוצה למצוא פיתרון, להמשיך הלאה, להגיע כבר לחלק ״הכיפי״.
וזה בעצם הנושא שעליו אני מתעקשת.
לא, אני לא מרשה לדלג כי אני מתעקשת שנתרגל דרך הגוף הפיזי, דרך התסכול שעולה בתוך השיעור , את היכולת לשהות בנקודת המשען המשותפת ולראות לאן היא הולכת מבלי להיות עסוקה כבר בנקודה הבאה. בלי לנסות כבר לפתור את מה שטרם הצלחנו להרגיש.
כל כך הרבה פעמים , במיוחד בשנה וחצי האחרונות, אני מבקשת כבר להיות בסוף הסרט, מתחננת לדלג על החלקים הכואבים ופשוט להגיע כבר ל… למה? אני אפילו לא יודעת, רק לא לשהות ברגע, רק לא להיות בסבל הזה עוד רגע נוסף.
היום חשבתי פתאום כמה זה מצחיק,
כבר חודש שאני מתעקשת עם תלמידים שלי לשהות ברגע, בחוסר הנוחות, באי הוודאות ובאי הידיעה. ואני? אני מתקשה לעשות זאת בעצמי. אתמול ממש ניסיתי לא להרגיש, לא לכאוב, לא להיות. וזה היה קשה. הייתי קשה לסובבים אותי, לא הצלחתי לתקשר.
עד שברגע מסוים בתפילה המיוחדת שעשו בחנתון במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות פתאום הרגשתי את זה. כל הכאב והזעם שנמנעתי מלהרגיש. והסכמתי להיות בו. פשוט לחכות.
היופי של נקודת המגע המתגלגלת הוא שהיא ״מתגלגלת״ משמע, היא בתנועה היא ממשיכה לנוע, היא לא עוצרת. ואולי במובן הזה זו הנחמה שלנו. כי גם כשאני ממש ברגע של הכאב והעצב והכעס אני יכולה לדעת שאם אני אחכה, משהו ישתנה ותגיע הנקודה החדשה, היא תתגלה מעצמה בלי שאני אצטרך בהכרח לדעת מה היא. היא תתכוונן מתוך מה שאני אעשה וכמובן שיש לי השפעה עליה אבל אני אצטרך לחכות שהמציאות – או הפרטנרית שלי תצטרף אלי בזה.
מזמינה אתכם לתרגל את המדיטציה של הקונקט. זה יכול להיות גם ליד קיר ולא רק עם אדם נוסף. לתת עשר דק מדיטציה של התגלגלות שאני ממש מרגישה איך דבר מוביל לדבר בלי אמביציה גבוהה ועם ההסכמה לשהות ברגע.
זה באמת תרגול נהדר
שנשמע בשורות טובות עוד היום אמן!
שבת שלום!
אביטל
