הוא ניגש אלי בעיניים נוצצות ושאל-
״תגידי בעצם אנשים באים לפה ובוכים המון?״
לא הייתי בטוחה מה לומר ועוד לא הבנתי מדוע העיניים נוצצות.
אמרתי לו : ״לפעמים אנשים בוכים, לפעמים הם פשוט פורקים דרך הגוף אבל בהחלט יש פה משהו שמאפשר לדברים להשתחרר.״
הוא המשיך:
״ רק נשכבתי פה על הרצפה ובלי שעשיתי כלום פתאום התחלתי לבכות,זה בחיים לא קרה לי. יש פה איזו אנרגיה במקום הזו ..״
התבוננתי בו ואמרתי:
״אולי היה לך פתאום רגע עם עצמך?״
***
זה קרה אתמול רגע לפני שהתחיל עוד יום הכרות של נענע. עוד לא הנחיתי כלום , אני בכלל הייתי בשלי.
השיחה הזו תפסה אותי לא מוכנה אבל הייתה כמו מסר שהייתי צריכה להיזכר בו.
אני מדברת כל כך הרבה על הרצון לחבר אנשים לגוף שלהם ולתנועה שלהם כשבפועל אני בעצם רוצה לחבר אותם לעצמם , למהות של מי שהם . אולי לרגש ?
נזכרתי בדיכוטומיה הנוראית שנוצרה עם המשפט ״אני חושב משמע אני קיים״ שהדירה לחלוטין את שאר מימדי החוויה שלנו את החיים ואני מזמינה פרפראזה עליה ״אני נע.ה משמע אני קיימ.ת״!
ביולי ואוגוסט גם אני שכחתי את העובדה הזו. היה לנו סוג של פגרה וזזתי אמנם אבל לא מספיק ולא באופן שהיה ממלא וכך
לאט לאט זלגה ממני תחושת המשמעות. בלי להרגיש התחלתי לפקפק שהיא אי פעם הייתה בי ושאלתי המון שאלות על יכולותיי והדרך בה בחרתי.
זה חשוב לעבור גם שם וזה קצת
בלתי נמנע בקיץ אבל אז לרגע אחד נכנסתי לסטודיו בתחילת ספטמבר והעברתי חימום , אולי לשעה ובלי לשים לב תוך כדי תנועה הכל השתחרר ונזכרתי בי. זה בהחלט היה מרגש עד דמעות …
העבודה שלנו היא כל הזמן לגשר בין חוויה , תחושה ותודעה וזה נעשה במגוון דרכים. המפגש עם האני הוא בלתי נמנע כי הגוף הוא בלתי אמצעי.
יוצא לי להיפגש עם אנשים שנעים כ״ראשים מרחפים במרחב״ שכל מה שקורה מראשם ומטה לא מעניין אותם /רחוק מהם. ואני מזמינה לקרב, להרגיש , להסכים. לפעמים לא צריך הרבה;) מספיק להגיע ולשכב על רצפה תומכת…
וכן המרחב שלנו הוא מיוחד הוא מלא בכישופים טובים שהשאירו כל הגופים שרוקדים ורוקדות בו, הוא מפוצץ בברכות של אמת ושל שפע וככה אנחנו משפיעות על העולם מפה החוצה.
בתפילה שהאור הזה יצליח להגיע לכל המקומות החשוכים של העולם הזה ושהחטופים יגיעו ושהמלחמה תסתיים אמן .
