אני רוקדת בגרמניה,
לא רחוק מברלין,
ופה יש לי זמן סוף סוף לערוך שיחה מרתקת שקרתה לפני חודשיים עם מיכל ירקוני .
רבדים זה דבר מעניין .
אנחנו יושבות ומדברות על טראומה .
על לגדול בצפון צפון במרחבים מסוכנים, על לרקוד ולנוע ועל האופן בו המקום שאנחנו גרים בו כל הזמן מפגיש אותנו עם מציאות בלתי אפשרית.
מדברות על מה זה ללמד יוגה או תנועה במרחבים בהם אנשים מגיעים עם כל מטען החוויות שלהם ומה קורה שם בזמן ההנחייה. או לפחות מה כדאי שיקרה.
ואני צועדת לי במרכז ברלין עם אשה מהממת בת 70 שרוקדת איתי באינטנסיב הזה (ואני כמובן מתאהבת בה ורוצה להיות היא כשאגדל) והיא מספרת לי באריכות איך זה היה לגור בברלין המערבית בזמן שהחומה עוד הייתה, ואיך זה הרגיש אחרי שהיא נפלה.
ואני הולכת וקוראת מילים שמזכירות לי את המילה אומשנגפלאץ (אם ככה מאייתים את זה , וואו מילים בגרמנית זה קשה) ובתוכי משהו מתכווץ.
הייתי רק רעיון כללי כשהסבים והסבתות שלי (כן כולם) עברו בשואה והתדר המשפחתי והטראומה הבין דורית מהדהדת בתוכי בכל מעמקיה.
וזה באמת מטורף שדווקא אתמול סוף סוף הגיעה הפניות לערוך את הפרק ואומרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושאין מקריות אבל הנושא הזה של טראומה והנוכחות העמוקה שלה בחיינו באמת מלווה פה כל צעד.
אבל יש אז יש את הריקוד וכשאני זזה פה הכל נרפא ומחלים .
מהרגע שהגעתי לפה ומפרק הירך שלי נהיה כואב כואב , כאב שפעם היה לי וכבר חשבתי שחלף באופן יחסי (לפחות) אבל הוא שוב שב לבקר ואני שוב נאלצת לפתוח את כל תיבות הפנדורה שכאב מעורר. להבין במה זה נוגע , לברר מה עובר עלי. מה מחזיק? מה לא משחרר?
בשיחה עם מיכל עלו כל מיני תובנות לגבי האופן שבו המילה מיודעת טראומה למול המילה רגישה לטראומה משפיעות על הדרך בה נכנסים ללמד. בעיני מיכל לקרוא לעבודה מיודעת טראומה זה לא מספר. כן, כולנו יודעים שיש טראומה ואולי זה קצת כמעט מכני. אבל רגישה לטראומה זה כבר משהו עם נפח ומרחב שמאפשר לנו לשנות לגמרי את הגישה שלנו בדרך ההוראה. כשהיוגה/התנועה היא רגישה לטראומה יש משהו אחר שקורה בהנחייה.
בין יוגה לשיעורי תנועה ההבדל הוא ברור. היוגה מספקת מסגרת ברורה בתוכה התנועה קורית. במובן הזה היא יותר פשוטה למרבית האנשים. הקווים הם ישרים, התנועות ידועות ובנויות מראש ויש הרבה יותר צפוי מהלא צפוי. במובן הזה זה גם ברור מדוע המבנה הזה יכול לתמוך מאד באנשים שחייהם יצאו מאיזון, שהם מוצפים מבלי לדעת למה או מתי, ושהנפש שלהם בלתי צפויה.
עם זאת, הן כמטפלת בתנועה והן כמי שעושה כבר שנים חינוך סומטי בתנועה (Somatic movement education) אני מרגישה שהעבודה בתנועה הרבה פעמים – לאחר שלב ההצפה והפחד- מביאה הרבה הרבה ריפוי והחלמה. עם זאת, כשאנחנו עובדות עם א.נשים שיש להם איזה עבר של טראומה במרחב, ההבנה שצריך להיות מאד רגיש למה עלול לעורר עוררות יתר או ניתוק היא מאד חשובה ולכך כל מה שמיכל מדברת עליו בפודאקסט מאד עוזר – מתן רשות להתחיל באופן שמתאים לך, לבחור מה להביא בהתאם למה שקורה בחדר, לייצר מרחב בטוח שבו אפשר ומותר לבקש דברים.
בנוסף השילוב של תנועות מובנות בעולם המחול העכשווי לצד חקירה שהיא לא אינסופית. למשל לחקור את הנפש למול לחקור את הקשר בין מרפק ימין לברך ימין מאפשרות לנו שוב ושוב לחזור אל הכאן ועכשיו, אל הגוף הפיזי, לא אל הגוף המטא פיזי, לבדוק מה קורה בעור, בבשר, ומשם הריפוי האמיתי יכול להתחיל.
האמת שזה נושא למאמר הרבה יותר מסודר וברור שאולי יום אחד אני אתפנה לכתוב עליו. אבל לעת עתה מקווה שזה מספק לצד הפודקאסט שהוא יותר ארוך ומפורט.
