השבוע הייתה לי תזכורת קטנה למשהו שאני כבר יודעת. אתם מבינים, חודש יוני הוא חודש שהוא באמת קצת יותר מדי. ובתוך כל הסופים, והחזקת הקבוצות השונות, ומסיבות הסיום בכיתות השונות – מאוד קל עבורי לשכוח. השחיקה והתחושה שאני כבר לא בטוחה למה אני עושה את הדברים מגיעות בדרך כלל לשיא בשלב הזה.
ואז מגיעים מופעי הסיום ומפגשי הסיום, וממש כמו איזה אשנב קטן, הם מזכירים לי למה בכלל בחרתי בתחום התנועה והגוף; למה התעקשתי ללמד ולהדריך, ולא רק לטפל.
אתמול, במפגש הסיום האחרון של קבוצת הנשים של "אמנות הגילוי בתנועה", היה רגע מאוד מאוד מרגש. אחד הדברים שעשינו במפגש היה להיזכר בתהליך שלנו לאורך השנה, בתנועה. כל אחת עבדה, והגוף לבש ופשט צורה ככל שהזיכרון של השנה האחרונה נכנס אליו. הייתה זו שנה קשה. שנה שהתחילה עם שחרורם של החטופים והמשיכה בתוך הבלהות שאנחנו חיים בתוכן, ועם קטיעה קשה במיוחד במרכזה של השנה, בשיא התהליך של כל הקבוצות.
אבל השנה הזו מצליחה להגיע לסיומה, ואתמול, כשהתבוננו בכל אחת ובתהליך שלה, היה רגע שבו אחת הנשים מהקבוצה עלתה על במת הסטודיו ופתאום כאילו נזכרתי כמה יפה זה גוף שמביע את עצמו בתנועה. באמת, באמת באותו הרגע ממש הצלחתי להיזכר במשהו שכאילו שכחתי.
עכשיו, לכאורה הדבר הזה ברור מאליו מבחינתי, זה הרי מה שאני עושה. אבל כשהסתכלתי בעיניים ממש בוסריות – כאילו מעולם לא ראיתי אדם נע, כאילו מעולם לא שמתי לב לאיך זה נראה כשמישהו נוכח בגוף שלו – כל כך התרגשתי. ממש הצלחתי לחוש את החוויה הראשונית של להגיד וואו. וואו, כמה מרגש זה לראות אישה בנוכחות מלאה, זזה את עצמה ומספרת את הסיפור שלה.
אני חושבת שיש משהו כמעט בלתי נסבל בכמה הדבר הזה הוא מובן מאליו וגם חמקמק, ולעתים בלתי נמצא במרחבי החיים שלנו. תיאורטית, כשאנחנו קטנים, בטח כשאנחנו פעוטות בשלב הטרום-מילולי שלנו, אנחנו מתקשרים רק דרך הגוף; אנחנו לא משתמשים במילים, ומבינים אותנו, ממש מבינים אותנו. אנחנו מבינים את ההורים שלנו בלי להבין את המילים שהם מוציאים מהפה.
התקשורת הלא-מילולית שלנו היא כל כך משוכללת בשלב הזה של חיינו. ככל שאנחנו הופכים לאנשים בוגרים, היא כבר קצת נהיית מובנת מאליה, ואז אנחנו שוכחים שמתחת לכל השכבות של המילים והמשמעויות נמצא גוף זז, גוף רוקד, גוף מביע. ואיזה מרגש זה לתת לו לצאת לחיים ולהביע את עצמו.
במופע הסיום של שנה ב', הצגנו ערב סולואים של תלמידי התוכנית. כל סולו שעבדו עליו הפך את מי שהופיע אותו ליהלום נוצץ. כל הייחודיות והיופי פשוט יצאו החוצה אל העולם דרכו.
ואתמול באנסמבל, במופע הסיום – העבודה האנסמבלית, החוויה המרהיבה הזו של קבוצה שמקשיבה, שנעה יחד, שמתקשרת באופן בלתי מילולי וממש מייצרת חיים, מייצרת תמונות, מייצרת סיפורים – הייתה כל כך מדהימה שבאמת יצאנו בתחושה של התעלות גדולה.
אני לא יודעת איך לגרום לכולם להביע את עצמם דרך הגוף. מה שאני יודעת זה לעבוד עם אנשים שבסוף מסכימים להגיע אל הסטודיו. אבל אני מזמינה אתכם לשים לב לרגעים האלה שאתם יכולים להביע את עצמכם דרך הגוף. באמת באמת להיות בנוכחות במה שקורה לי עכשיו, ולהביע, ולצאת החוצה, ולתת לאנשים לראות אותי. זה מעצים, זה מרגש, וזה יוצר תיקון – תיקון עולם פנימי, אישי, וגם באמת באמת אוניברסלי.
