איפה המיינד שלך עכשיו?

לאחרונה קראתי משהו מקסים שניטה ליטל כתבה על המושג ״סקור״. ״סקור״ זו בעצם מילה שהגיעה מעולם המוזיקה (זה קורה הרבה שעולם התנועה משאיל מעולם המוסיקה מושגים) והכוונה היא בדרך כלל לאיזה שהוא מבנה שעליו או בתוכו המוסיקאי יכול לאלתר. גם בתנועה, סקור הוא איזה שהוא סט של חוקים שבתוכם אנחנו נעים. סקור טוב הוא כזה שאנחנו יכולות לנוע בתוכו מצד אחד עם איזה שהם עוגנים אך מהצד השני עם מספיק חופש תנועה כדי שנוכל לבחור ולאלתר בתוכו. כשכמה אנשים נעים יחד את אותו סקור אז מתחיל להיות מעניין ונוצרות פרשנויות שונות והתרחשויות מפתיעות.

אז כאמור, לאחרונה קראתי משהו מקסים שניטה כתבה והוא בעצם על הסיבה שבגללה היא כל כך אוהבת לעבוד עם סקורים ואני מאד הזדהיתי. הנה מה שניטה כתבה בשפה המקורית:

״When I make dance works, my preferred method of working is with scores: scores within scores. I prefer to work with dancers functioning also as choreographers, meaning, I need the dancer to be making moment by moment choices based upon the score I have given them. As you all know, I like to see bodies that are always also minds, in motion״

במילים פשוטות בעברית, ניטה מתארת איך עבורה הדרך ליצור בתנועה היא דרך סקורים כיון שהיא מעדיפה לעבוד עם רקדנים שבעצמם הם גם יוצרים. כלומר היא רוצה שהרקדן לא יעשה רק תנועות אלא גם יצטרך לקבל החלטות בהתאם לחוקיות, לזמן ולמקום וכאן היא מגיעה להגדרה שמאד אהבתי – היא אוהבת לראות גופים שהם גם מיינדס בתנועה (איך נתרגם מיינד?? תודעה? )

אהבתי את המשפט הזה כי הוא הזכיר לי משפט שיצא לי לומר לא מעט: ״נוכחות היא לא איפה שהפוינט נמצא אלא איפה שהמיינד נמצא״. אני חושבת שיש קשר בין מה שניטה ליטל אומרת למה שאני אומרת בכך שמה שמעניין יותר מהכל זה רקדנים שגם המיינד שלהם מעורב במה שהם עושים. שתוך כדי תנועה הם מקבלים החלטות או שתוך כדי תנועה הם ממש יכולים לעקוב אחר התנועה שלהם ולהבין לאן זה לוקח את המיינד שלהם.

בשבוע האחרון בהרבה מהשיעורים ניסינו לזהות איפה המיינד שלנו נמצא. האם הוא יכול להתפצל לכמה מקומות? האם אני יכולה להיות גם במה אני אכין לארוחת צהריים וגם במפגש עם הרצפה? מה קורה לי כשאני מתעוררת לכך שאני חושבת על ארוחת הצהריים בזמן שאני מתגלגלת על הרצפה?

אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קונטקט אימפרוביזציה היא שיש משהו בחוויה הכל כך אינסטינקטיבית שלו שהוא כל הזמן משאיר את המיינד שלנו ער. אני צריכה גם לשים לב מה קורה לי בגוףֿ, גם מה קורה לך בגוף וכם להגיב לשניהם ברמה של אלפית השנייה. בכל רגע נתון אני עלולה להיות בדרך למטה וליפול ואני רוצה להיות בנוכחות מלאה כשזה יקרה.

כאנחנו עובדים באנסמבל אנחנו באמת עובדים עם סקורים כפי שניטה ליטל מתארת. עומק החוויה של להתמסר למבנה כל שהוא ולהסכים לפעול בתוכו זה משהו שקשה לתאר במילים אבל כיון שזו מהות הניוזלטר אני בכל זאת אנסה. כיון שבאנסמבל אנחנו עובדים עם אימפרוביזציה קבוצתית אז שוב התוכן מאד קשור ביכולת שלי להיות ערה למספר דברים בו זמנית ובמקביל גם לעמוד באיזו שהיא מסגרת כללית שעוזרת לי לאלתר בתוכה.

נשווה את זה למשל לכניסה לגן של הבן שלי. יש כל מיני ילדים כשאנחנו נכנסים והם עושים דברים שונים. החוק העיקרי הוא שיש לנו בערך עשר דק ואז אני אמורה ללכת. מהרגע הזה יש לנו מרחב די נעים להתנסות. לפעמים אנחנו נכנסים ומיד משהו בהתרחשות שבחדר מושך אותנו להצטרף אליו ותוך כמה דק הילדון שלי כבר מרגיש בנוח בהתרחשות ושולח אותי לדרכי, לפעמים אנחנו נכנסים ויש איזה איזור ריק שאליו אנחנו נשאבים ומשחקים כמה דק עם עצמנו עד שיש לנו תחושת שייכות למרחב ואז אני נשלחת לדרכי ולפעמים זה דורש המון זמן של חיבוקים. כן, השוויתי כרגע כניסה לגן ילדים לאימפרוביזציה קבוצתית אמנותית.

זה לא מפתיע אותי, אם תשאלו אותי, ויש לי תחושה שאם תשאלו עוד כמה אנשי אלתור ותנועה , החיים הם מגרש משחקים די גדול לבדוק את יכולות האלתור והנוכחות ברגע שלנו.
אם נחזור לרעיון, בכל אימפרוביזציה קבוצתית יש לנו מגוון דברים שמתרחשים כבר בלי שאנחנו בכלל התחלנו לנוע. יש את המרחב ואת החוקיות ויש את העוד 5-10 אנשים שאיתם אנחנו מאלתרים ואליהם אנחנו מגיבים.

מה יקרה אם ברגע הזה שנכנסתי לגן המיינד שלי יהיה נוכח בזה שעוד עשר דק אני חייבת לסוע לעבודה? או שניכנס ואני אהיה עמוק בתוך הוואטסאפ שלי או שאחשוב על מה שאני אמורה ללמד בעוד שעה?
מה שיקרה הוא שתוך פחות מעשר שניות הבן הסופר רגיש שלי (כי ילדים הם סופר רגישים אבל האמת היא שכולנו רגישים לרגע שבו איבדנו מישהו לתודעה שלו) והוא לא ייתן לי לעזוב לעולם, הוא ייסגר או יתרחק ממני או ממש ממש ייצמד. הוא ינסה לעשות הכל כדי להחזיר אותי למשחק שהוחלט בינינו מראש.
מה קורה כשאני נעה במרחב מאלתר בלי שהמיינד שלי נע איתי?
במילה קצת גדולה – שיעמום.

זה ממש קשה לנוע יחד עם מישהו שאיבדת אותו לתודעה שלו, שהמיינד שלו לא נמצא איפה שהגוף שלו, שהנוכחות שלו היא מרכיב חסר.
התחלתי את הכתיבה הזו בלהסביר מה זה סקור אבל אני רואה שחוט המחשבה שלי הוביל אותי להסביר שהחיים שלנו הם סקור מתמשך. אנחנו בכל מקום נכנסים עם חוקיות מסוימת, עם ציפיה, ועם איזו שאיפה. איך נוכל להיכנס לסיטואציות היומיומיות הללו עם קצת יותר כלים לתגובתיות ערה?

כשמתנסים ומתרגלים שוב ושוב סקורים, סיטואציות בלתי רגילות ורגעים בלתי צפויים, יש לנו קצת יותר סיכוי להצליח להיות במודעות לאיפה המיינד שלי עכשיו ולהחזיר אותו שוב ושוב לכאן ולעכשיו.
אז איפה המיינד שלך עכשיו?


אני מודה שבשנתיים האחרונות להתאמן על להניח למיינד ולהסכים להיות בנוכחות במה שאנחנו עושים ולא רק בזוועות זה משהו לא פשוט. עם זאת, אני מבינה שמי שחפץ בחיים חייב וחייבת לעשות זאת שוב ושוב. לכן, מזכירה לכם- בואו תצטרפו אלינו! בואו לנוע, לשנות תודעה דרך גוף ותנועה.

אביטל.