היום לפנות בוקר חזרתי מכמעט שבועיים בברלין. השתתפתי בלימודי אקסיס סילבוס וחוץ מזה שנהניתי מכל רגע וקיבלתי כל כך הרבה הזנה יצאתי כמובן גם עם הרבה ידע ותובנות מעניינות.
אני לא יודעת אם זו אמירה לגמרי גורפת ונכונה אבל בגדול אפשר לומר שחלק מגופי הידע שמאד משפיעים על האופן שבו אנשי האקסיס סילבוס מתבוננים על תנועה הם פיזיקה וביומכניקה.
הפיזיקה אמנם לא מסבירה הכול, אבל יש אחד הרעיונות שדיברנו עליהם השבוע וריתק אותי הוא Energy Recycling.
בגדול יש דבר כזה שנקרא אנרגיה. כולנו משתמשים במושג הזה. אנחנו רואים שחפץ זז ויודעים שיש בו אנרגיה כלשהיא שמניעה אותו אבל איפה עוד יש אנרגיה?
אם נעשה רגע סדר במונחים: אנרגיה קינטית היא אנרגיה של תנועה. כשגוף נע במרחב , יש בו אנרגיה קינטית. אבל יש גם דבר שנקרא אנרגיה פוטנציאלית והיא אנרגיה שאגורה בתוך אובייקט ויש לה פוטנציאל להפוך לאנרגיה קינטית, כלומר להיכנס לתנןעה.
אם אני מרימה חפץ, אני משקיעה מאמץ נגד כוח המשיכה. העבודה שעשיתי נאגרת כאנרגיה פוטנציאלית כבידתית, ביחסים שבין החפץ לכדור הארץ. כשאני משחררת אותו והוא נופל, האנרגיה הזאת הופכת לאנרגיה קינטית: ככל שהוא יורד, הוא צובר מהירות.
אפשר לראות את המעבר הזה במטוטלת. בקצה התנודה היא נעצרת לרגע, בגובה, עם אנרגיה פוטנציאלית מרבית ואנרגיה קינטית אפסית. כשהיא יורדת, האנרגיה הפוטנציאלית פוחתת והקינטית גדלה. בתחתית היא נעה הכי מהר. כשהיא עולה לצד השני, היא שוב מאטה, ואנרגיית התנועה הופכת בחזרה לאנרגיה של גובה.
אבל מטוטלת אמיתית לא ממשיכה לנוע לנצח. החיכוך והתנגדות האוויר הופכים חלק מאנרגיית התנועה לחום, ולכן התנודות הולכות וקטנות. האנרגיה לא נעלמת, אבל פחות ממנה נשאר זמין להמשך התנודה.
בגוף יש גם אפשרות לאגור אנרגיה דרך אלסטיות. כשאנחנו מותחות רקמה אלסטית, חלק מהעבודה שהושקעה במתיחה נאגר בה, כמו בגומייה שנמתחת. כשהיא חוזרת לצורתה, חלק מהאנרגיה יכול להשתחרר ולעזור להמשך התנועה. זו אנרגיה פוטנציאלית אלסטית, לא סוג שלישי ונפרד מאנרגיה פוטנציאלית.
האגירה הזאת יכולה להתרחש בגידים ובמרכיבים אלסטיים נוספים של השריר ורקמות החיבור, ובהם הפאשיה. לא הכול חוזר: הרקמות שלנו אינן קפיץ מושלם אבל היא בהחלט מאפשרת תנועה ונקראת Elastic Recoil.
כשאנחנו יורדות בגובה, האנרגיה הפוטנציאלית שלנו פוחתת. אבל זה לא אומר שכל האנרגיה הפוטנציאלית בגוף פוחתת: חלק מהאנרגיה עשוי להיאגר באותו זמן במתיחה של רקמות. הגובה והאלסטיות הם שתי דרכים שונות לאגור אנרגיה ולהחזיר חלק ממנה לתנועה.
כלומר בכל רגע נתון כשאני נמצאת במנח סטטי שבו יש חלקים של הגוף שאינם נחים על הרצפה יש בתוכם אנרגיה פוטנציאלית. למשל כשאני יושבת בראש יש אנרגיה פוטנציאלית, אם אני אפיל אותו לתוך תנועה האנרגיה הזו תהפוך לאנרגיה קינטית.
כך שבכל רגע אני יכולה ממש לשים לב מה בגוף שלי כרגע יכול לתת לי אנרגיה זמינה שכבר קיימת. זה מעניין בעיני. אנחנו הרבה פעמים משתמשים במילים ״מחזיקה״ ״אני לא משחררת״ וזו בפועל באמת העובדה אבל… פתאום חשבתי שאולי במקום לומר אני מחזיקה או אצורה אני יכולה להתבונן על עצמי בחמלה ולומר ״אני אנרגיה פוטנציאלית״;) כן כן זה קצת בבדיחות אבל בעצם איזה יופי זה שאם באמת נדע שהכל רגע נתון ההחזקה הזו היא פוטנציאל גלום לתנועה זה בעצם יהיה ממש מרגש להסכים לשחרר אותה.
אנחנו לא חייבות וחייבים לשחרר ישירות לאדמה, אם נסכים לתנועה להשתהות ולהשתחרר לתוך תנועה שעוברת דרך הרקמות אז ההחזקה הזו תצא לתוך פוטנציאל חדש לגמרי!
ואם אני מרחיבה את זה מעבר לגוף, יש פה משהו על החיים עצמם.
גם בחיים יש לנו אנרגיה שנאגרת: מאמץ, התרגשות, מתח, ציפייה. ויש רגעים שבהם משהו בנו מוכן להשתחרר.
השאלה היא מה אנחנו עושות עם הרגע הזה. אפשר להפיל את האנרגיה, לפרוק אותה, לוותר, ולהישאר בלי כלום. ואפשר לשחרר בצורה שמחזירה אותנו לתנועה.
