להמשיך לנוע גם כשכואב.
השבוע התלבטתי על מה לכתוב ובחרתי לשתף בנושא אישי והוא חיים עם כאבים.
מסיבות שונות ומגוונות יש לי פציעות כרוניות בגוף. בעיקר כי בתור ילדה התאמנתי במתעמלת קרקע. המשמעות היא שבהרבה מאד מהזמן אני אחוש באיזה שהוא כאב בגוף, בעיקר באזור האגן. באופן שנשמע אולי הפוך מההגיון הגעתי לנוע בגיל מוקדם יחסית למרות שכל הכאבים האלה היו נוכחים. התנועה והמגע (בעיקר בקונטקט) גילו לי עולם שלם ומענג של תנועה ומגע משותף שבעצם הקלו על הכאבים שלי במידת מה.
לאורך כל השנים אני מרגישה שאני בתוך מסע כזה שכל כולו חיפוש אחר התנועה המיטיבה.
אני חושבת שיש משהו מאד טבעי בצורך של אנשים כשיש להם כאב לעצור. יש בזה הרבה הגיון. הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שנתפס להם הגב ורוב העיסוק שלהם הוא במה בדיוק גרם לגב להיתפס ואיזה נסיון נואש להחזיק את הידע הזה ואז להימנע מהדבר הזה. אצל חלק זה שיעור טניס אצל חלק זה שהם בדיוק הרימו משהו כשהיה קר בחוץ או שהיה חם מדי וכו׳ וכו׳. ואני מבינה את זה. באמת.
כאב שמגביל את התנועתיות בגוף ומייצר סבל הוא כאב שבהחלט ראוי להתייחס אליו במלוא הרצינות.
אבל, ואת זה קראתי בספר הנפלא של ג׳ון סארנו ״ריפוי הכאב הכרוני״ יש מקרים רבים בהם ההיבט הרגשי הוא זה שבאמת יצר את הכאב ושהנסיון להאחז בעוד ועוד תנועות שאותן ניתן להגביל עלול ליצור מצב של חוסר מוביליות ו over stability.
במובן הזה אני מאמינה מאד שלהמשיך לנוע, להרגיע את המערכת שהכל בסדר ולהזרים דם לרוב דווקא ייתן את התמיכה ואת ההקלה שהגוף מבקש.
לפעמים אני קצת בשוק כשאני מגיעה למטפלת במגע שלי (שאיתה אני נפגשת באופן די קבוע ) מכמות הכאבים שיש לי בגוף. זה גורם לי לחשוב ואולי להכיר בעובדה שזה די נדיר ולא מובן מאליו שאני ממשיכה לנוע ולא רק לנוע אלא ללמד ולנסות להסביר לאנשים איך הכי נכון לנוע בצורה מיטיבה. האמת היא שאלו רגעים ממש קשים. בהם אני מרגישה שאני מתחזה. מי אני שאלמד תנועה מיטיבה ומשוכללת כשאני בעצמי סובלת לא מעט מהכאבים??
והנה אני נוגעת בעצם בכאב עמוק שנמצא בתוך הכאב. מי אני ? מי אני אם הגוף שלי כואב? מי אני כשאני מוגבלת בתנועה?
כל השאלות הללו הפכו לאורך השנים להיות ברגעים הדבר שמדכא אותי ומחליש אבל ברגעים הדבר שמחזק וגורם לי להמשיך. אני מאמינה שהעובדה שבחרתי בעבודה שאני עובדת בה היא לא מקרית. אני מאמינה באמת ובתמים שאנחנו בוחרים במה שאנחנו צריכים לעבור. אצלי הריפוי האמיתי עובר דרך התנועה ודרך ההיזכרות שוב ושוב שאני יכולה לנוע. שאני בריאה, שאני חזקה.
לעתים זה גם ממש עובד. התנועה בהחלט מקילה על הכאב ומאפשרת לי להגדיל שוב ושוב את טווח התנועה שלי. והשאלות? אולי הן נועדו להשאיר אותי בענווה. כן, אני לא מושלמת, כן יש לי דברים שאני לא מצליחה לעשות. אולי זה מאפשר לי להיות מורה יותר קשובה, אולי זה מאפשר לי לראות כמה מתסכל זה כשכאב מגביל תנועה ואני מקווה שזה גם מה שמאפשר לאנשים שבאים אלינו להרגיש שרואים אותם.
כאב הוא כמובן לא בהכרח רק פיזי והוא תמיד נוגע בכל כך הרבה רבדים שהעבודה בסטודיו עם הכאב היא בעצם עבודה עמוקה עם התנגדות, עם כוחות נפש שמאיימים להפיל ולהשאיר במיטה ועם חוסר נוחות ומגבלה.
אני מרגישה שעבורי זה מסע מורכב ומרתק שכל יום מתגלה בו משהו חדש.
מאחלת לנו יכולת להתמודד עם הכאבים שלנו, הקלה ואולי בכלל ריפוי של כולם.
בואו נתחיל בכך שהסופש הקרוב אולי אולי יקל במעט על הכאב של כולנו בשנה וחצי האחרונות ואולי ההקלה תגלה לנו כמה החזקנו עד כה וכמה זה השפיע על כל תנועה ותנועה שלנו.
לסופ״ש האקסיס המתקרב שלנו נותרו רק עוד 4 מקומות וזה הזמן להירשם! היום יגיעו לסטודיו 31 מהממים.ות לקורס הפאשיה בתנועה וממש בקרוב מתחיל המודול השני של התכנית הבינלאומית שלנו של לאבאן ברטנייף. העשייה הזו משמחת מאד!
בימים אלו אנחנו עמלות על ארגון החצי שנה הקרובה ואני יכולה לומר שהולך להיות מדהים! בפסח האינטנסיב המחולי מגיע אלינו, ובקיץ שוב סדנת BMC, קיטנת פנטהריי ומיני פסטיבל קונטקט עם חבר טוב מחו״ל! יש למה לצפות!!
בברכה שכולם ישובו אלינו!
בפינת ההשראה סרטון מהמם בעיני שיצר יוני בלוך שבו ניתן לראות בלייב זימון מציאות טובה יותר שכדאי שנפיץ עד שתצליח להתממש!
אביטל
