אחד השירים שתמיד נגעו בי עמוק הוא "בנגיעה אחת רכה". יש בו איזה אלמנט טרגי ומלנכולי. למי שלא מכיר, השיר מספר על רגע של זוג שיושב זה מול זה בלי לדבר; אפשר ממש לחוש את המרחק ביניהם דרך המילים, מרחק מוחשי וכואב. ואז מגיע הרגע שבו מי שרה או שר(תלוי בגרסה) מתארת איך בן הזוג פשוט עבר מולה, ולא הניח יד על הכתף. לא נגע. "ועל זה אני לא סולחת, ועל זה אני לא שוכחת".
הנגיעה האחת והרכה הזו היא סימבול לעומק של קשר ולאינטימיות. זה די מדהים איך כשיש ניכור, הוא יכול להיות כל כך תהומי – עד שאפילו בין שני אנשים שאוהבים, היעדרו של המגע חושף כמה המרחק ביניהם גדול. כמה מגע קטן אחד יכול לשנות חוויה שלמה.
אני מביאה את השיר הזה לעיתים קרובות כשאני מדברת על מגע. אחד הדברים שאני מבינה מהשיר ושחשוב לי להבהיר שוב ושוב הוא שמגע הוא אף פעם לא "על הדרך". מגע בין חברים, מגע אינטימי בין בני זוג, או אפילו מגע מקרי של מישהו שמתחכך בנו באוטובוס – מגע לעולם אינו סתמי. יש לו את היכולת להחזיר אותנו ברגע אחד לכאן ועכשיו. הוא מתרחש בשני הכיוונים בו־זמנית: אני נוגעת ובה בעת נגועה, חווה אותו מבפנים ומרגישה אותו מבחוץ. יש בו איכויות שהופכות אותו לכזה שלא יכול לחלוף סתם כך לידנו. הוא מורגש. לא סתם גם באנגלית וגם בעברית אנחנו יכולים להגיד ״זה נגע בי״ גם כשאנחנו לא מדברים על מגע פיזי.
לכן, אנשי מקצוע וגוף שעובדים עם מגע – בין אם בקונטקט אימפרוביזציה, בהוראה או בטיפול – צריכים לגשת אליו מתוך כבוד עצום, קשב עדין והבנה עמוקה שהוא לעולם אינו כלאחר יד.
אירן דאוד (Irene Dowd) כתבה מאמר שלם על "Intentianl Touch״ על מגע שיש בו נוכחות, בהירות וכוונה. אחד העקרונות המרכזיים שהיא מדברת עליהם הוא שמגע משנה. ברגע שאני מניחה מגע – משהו משתנה. ברמה הפיזית והחושית: הטמפרטורה במקום המפגש עולה, מערכת העצבים מגיבה, הדופק ולחץ הדם מושפעים. וברמת היחסים והנפש: מגע יכול לשנות ברגע חוויה מריחוק לקרבה, מחוויה של "שקוף" לחוויה של "רואים אותי". ומכיוון שמגע מחולל שינוי כה עמוק, הוא דורש הסכמה ויראת כבוד להזמנה שהוא נושא בחובו.
עיקרון משמעותי נוסף מתוך המאמר הוא בהירות.
כשאני ניגשת להניח ידיים על אדם אחר, עליי להגיע בבהירות. אבל השאלה הגדולה היא מה זה אומר מגע בהיר? בהירות אינה אומרת שאני "יודעת הכל" או שעליי לשלוט בכל טכניקות הטיפול הקיימות, בעיני, היא נשענת על שלוש איכויות:
1. נוכחות: להיות בגוף, בכאן ועכשיו. להניח בצד את הטרדות, התהיות והמשימות שמחכות בחוץ.
2. התמקדות והתפנות: בארמית יש את המונח "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ" – שמדבר על נוכחות אלוהית בכל, כלומר שבכל מרחב האלוהות נמצאת. זה מבקש מהאדם להיות עניו ולהתפנות, להיות מחובר למשהו שהוא גדול ממנו. בעיני זו התודעה להיות בה בעבודה עם מגע. להסיר לרגע את התפיסות המוקדמות על האדם שמולי, את הרצונות, הציפיות והפחדים שלי, כדי לפגוש אותו כפי שהוא, את הצד האלוהי המקודש שבו.
3. משקל: משקל חי בידיים, איטיות, והסכמה אמיתית להישאר מביאים בהירות ועומק של מגע. כשהוא לא מרפרף ולא מנסה להרגיש רק ״על הדרך״.
בהירות היא אולי המיומנות המאתגרת ביותר לפיתוח, אבל כשהיא נוכחת—העבודה עם מגע נהיית מופלאה ואינסופית.
אנחנו חיים בעולם שבו מגע נוטה להצטמצם לשני קצוות: מגע אינסטרומנטלי (כדי להזיז, לכוון, ללחוץ על מסך או לתפעל משהו) או מגע בעל הקשר מיני. אצל ילדים המגע הוא עדיין שפה חיה, פשוטה ואינטואיטיבית ולכן גם הורים נהנים מזה. אך כמבוגרים, לעיתים קרובות אנו מאבדים את הערוץ הזה מחשש "לעשות את זה לא נכון" או מחוסר מרחב.
