השבוע דיברנו, רוית יסעור ואני, על הקורס שלה – "תדרים בתנועה" – שעומד להיפתח אצלנו. ניסינו להבין מה אנשים צריכים עכשיו, מה נשים צריכות עכשיו, וגם למה כל כך קשה לפרסם בימים האלה.
יש משפט שרוית חוזרת עליו כבר שנה שנייה, מאז שאנחנו עובדות יחד; אולי זה צף במיוחד בהקשר של השבוע הנוכחי. היא אומרת לי: "תקשיבי, עכשיו זה הזמן לריפוי". וכל פעם שהיא אומרת את המילים האלה – הגוף שלי מגיב. אני מצטמררת, ומתרגשת. עכשיו זה הזמן לריפוי.
אני חושבת על מה שעברנו בשלוש השנים האחרונות, ולפעמים זה פשוט בלתי נתפס. השבוע תפס אותי שזה אולי השביעי באוקטובר שבו אנחנו הכי פחות בתוך מלחמה פעילה ממה שהיינו – ועדיין, אנחנו לגמרי בתוכה. החטופים כבר שנה שלמה כאן בבית, ברוך השם, ופתאום קלטתי שאני כבר לא רואה שלטים שלהם במרחב הציבורי; לקח לי כמעט שנה שלמה להבחין בזה.
אני רואה סביבי כמה קשה השנה להתחייב, כמה קשה לשים את עצמנו בקדמת הבמה. הבהילות שאפיינה אותנו בשנים האחרונות נעלמה, ובמקומה הגיעה שחיקה עמוקה. אנחנו שחוקים מהמצב, שחוקים מחוסר היכולת לתפוס איך אפשר להמשיך לשאת את כל מה שעובר עלינו במדינה הזו, וכל מה שהיא דורשת מאיתנו.
ואני יודעת – כל כך יודעת – כמה קשה עכשיו לשים את עצמנו במרכז. רק לפני שבוע חזרתי מברלין, וזו הייתה אחת ההחלטות הכי חשובות שקיבלתי. נסעתי כי הבנתי שאני חייבת להזין את עצמי באותה תנועה שאני דואגת להעניק לאחרים. הבנתי שאם לא אדאג לעצמי ולא אתן דוגמה חיה לכך שלצאת, לרקוד ולנוע זה לא פריבילגיה אלא כורח המציאות – אף אחד לא יעשה את זה איתי.
ולכן הקריאה הזו מהדהדת עכשיו חזק מתמיד: עכשיו הזמן לריפוי.
עבודת ריפוי יכולה לקרות בכל כך הרבה רבדים ובכל כך הרבה אפשרויות. האמונה שלי היא שהעבודה עם תנועה סומטית ועם הגוף חודרת כל כך עמוק: היא ממיסה הגנות לאט ובזהירות, מרככת התנגדויות, ומאפשרת קרבה, מגע ונשימה.
כשאני מסבירה לאנשים מה הם יוכלו להעניק כשיסיימו תוכניות כמו "תדרים בתנועה", לאבאן-ברטנייף או נענע, אני אומרת להם: אתם הולכים להיות חוד החנית שלנו. אתם תאפשרו לאוכלוסיות שלא תמיד יכולות לגשת לטיפול ארוך, ולאנשים שעמוסים מכדי להתחייב לתהליכים ממושכים, לקבל לפחות שעה וחצי שבועיות של מרפא. מרחב של קרבה, של נוכחות עצמית – לא ממקום הישגי או פונקציונלי, אלא מתוך ביטוי, חשיפה ומפגש אנושי אמיתי.
אנחנו צריכים היום אנשים שיודעים לעבוד עם כל מי שיוצאים מהתקופה הזו חבולים ומותשים. ואני לא מדברת רק על המעגל הראשון ועל מי שמתמודדים עם פוסט-טראומה פעילה. אני מדברת על כולנו. על המעגלים השני, השלישי והרביעי – אלו שהגוף שלהם כורע תחת העומס וכבר לא יודע איך לשאת את ההתשה. הם צריכים אותנו – את מי שמחזיקים בידע, שיודעים ומבינים גוף ונפש.
זה בדיוק מה שקורסי ההכשרה המלאים שלנו נועדו לעשות. אנחנו מכשירים מורות ומנחים לתנועה סומטית ומחול לא רק כי זה נעים או כיף (וזה לגמרי כן), אלא כי הגוף זקוק לתנועה הזו עכשיו כדי להתרפא.
אם יש בך קריאה להיות חלק מחוד החנית הזה, להציע אלטרנטיבה בעולם שנוטה להתייחס לגוף רק דרך אסתטיקה וכושר – או פשוט מתעלם ממנו לחלוטין – המקום שלך איתנו. וכן, יש בזה פאתוס, ואני מתרגשת כשאני אומרת את זה, אבל אני מאמינה בזה בכל ליבי: עכשיו הזמן לשינוי.
