עולם התוכן של פנטהריי

לפעמים בתוך תהליכי לימוד אני מרגישה שמשהו בי נלמד מחדש יחד עם הסטודנטים. לא רק הידע עובר- אלא התודעה מתחדדת, והגוף מזכיר לי דברים שידעתי

את הניוזלטר היום אני כותבת בהשראה של יוחאי גינתון.יוחאי, למי שלא מכיר, הוא רקדן ומורה נפלא למחול שהגיע השבוע להעביר סדנה בשנה ב' של תכנית

אני כותבת מהאולימפיאדה.לא זו שאתם מכירים אלא אחת פחות מוכרת. בבתי ספר בחינוך וולדורף (אנתרופוסופי) לומדים בכיתה ה׳ על יוון העתיקה ומתאמנים בספורט כגון זריקת

בסופ״שׁ האחרון שלי ושל ניצן לדרמן חקרנו את הרעיון של Beyond the reach ובזכות החקירה הזו התאהבתי שוב ברצועות של הגוף כמשהו ששומר על היושרה

להסתכל בעיני האינסוף.״פעמים אני חושבתשהחטא הנורא והאפל ביותר של האדםהוא לחשוב רעות על עצמואני קוראת לזהלהביט על עצמו ׳בעיני השכנים׳ֿולא בעיני האינסוף״(מתוך מכתב לילד של

מה קורה במרחב שסביבנו? למה לנו למפות את המרחב שסביבנו? דמיינו שאתם יוצאים לרחוב ומישהו מבקש מכם להגיע לאיזה מקום בקרבת מקום שאתם יודעים איפה

תמיכת השכמה… כבר הרבה שנים שאני חוקרת ובוחנת את הקשר שבין היד אל מרכז הגוף. השאלה שאני (ואני בהחלט לא היחידה) אוהבת לשאול היא ״מאיפה

השבוע אירחנו בבית הספר של ״נענע״ בשנים א ו-ב את זוהר פרסקו ואת אדוה בן זקן. אדוה היא גם תלמידה בשנה ב וגם לומדת אצל

השבוע שוב חשבתי על השאלה ״מה מניע אותנו״?זאת שאלה שיכולה להיות מאד פשוטה לפעמים. מה מניע את היד כדי להיות מורמת? זה בא מהזרוע? מהשכמה?

השבוע הסתיים המודול השלישי – מתוך ארבעה- במחזור הראשון של לימודי LBMS (לימודי לאבאן ברטנייף לניתוח ואבחון תנועה). כל כך הרבה דברים בשלוש וחצי שנים

אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות. גם כשאנחנו לא מודעים הגוף שלנו מבצע בחירות. נגיד האם אני עולה במדרגות ומתחילה עם רגל ימין או עם רגל

הדבר שאני הכי אוהבת בתקופה הזו בשנה זה שאפשר סוף סוף לצלול. עברנו את תקופת ההכנה, הפרסום והשכנוע, סיימנו את תקופת ההתחלה הרוטטת ועכשיו אפשר

פעם בכמה זמן אני פותחת מחברות ישנות שלי. בגלל שכתיבה זה ממש כלי שאני נעזרת בו אז יש לי המון המון מחברות. אני אוהבת את

ליפול אל המרכז שליליפול לתוך עצמי, ליפול מעל המרכז שלי, אלו משפטים שיוצא לי לומר לא מעט כשאני מלמדת את הקשר שבין המרכז והקצוות בגוף.יש

אני זוכרת שהסבירו לי פעם שניגון חסידי צריך לשיר שלוש פעמים כדי באמת להצליח להרגיש אותו. וגם אומרים שכשיש איזו מכה לפעמים ביום השלישי מרגישים

השאלה הזו תמיד נמצאת בלב העשייה שלי אבל בתחילת שנה היא כמובן הדבר הראשון שעולה על דעתי. כתבתי ״כמובן״ על אף שברור לי שזה בכלל

התחלות המשכים וסופים השבוע התחילו כל השנים של נענע (א,ב וג) לצד האנסמבל ושיעורי הערב. גם הקבוצה של אמנות הגילוי בתנועה התחילה השבוע ובגדול אני

שכחתי לכתוב ניוזלטר זה לא קורה לי הרבה. אני לרוב מאד מחוברת לרצון שלי לחלוק עם אחרים מחשבות שעולות לי תוך כדי תנועה וגם די

כבני אדם אנחנו מחפשים תמיד את התנועה שבין ה״רגיל״ לבין ה״מיוחד״ או בין ה״חול״ ל״מועד״ בין ה״סתמי״ ל״מקודש״. כשבחיים שלנו אנחנו נשאבים לפעילות היומיומית, הרגילה,

את הניוזלטר הזה כתבתי לפני הבשורה על ההסכם ועל אף שאינו קשור בישירות להסכם אני מרגישה שהוא נוגע עמוק בשאלה שאנחנו בתוכה – מה זמני

יש טקסט שנכתב במאה ה 16 – "It is very clearly apparent from the … how great is the usefulness of a knowledge of the

בשנים האחרונות שמעתי כל כך הרבה פעמים אנשים אומרים משהו כמו ״יותר גרוע מזה לא יכול להיות״ ואז נהיה יותר גרוע… אז חשבתי לעצמי שהשנה

יושבת לי פה בחצבאני,במשך שנים אני באה לפה כל שנה עם ילדיי, אבל כבר שנתיים לא היינו פה בגלל המלחמה. זה מצחיק איך זיכרון עובד.מה

ודם כל אני חייבת התנצלות ששבוע שעבר לא כתבתי כלום. היינו ברומניה ומזה הרבה זמן הצלחתי להתנתק ולא היה לי שם אפשרות להתכנס ולכתוב משהו.

השבוע הזה עבר לי מאד מהר.לא הספקתי עוד לעכל את הסדנה הנפלאה של עינת גנץ (בדיקת נוכחות) וכבר ביום שני התאספנו עם 33 משתתפים.ות ב38

אני נמצאת בסדנת ׳בדיקת נוכחות׳ של עינת גנץ. בסטודיו כעשרים אנשים כולם קשובים, מתוקים, שוכבים על הרצפה ונעים עם המשקל שלהם. אנחנו נעים כמו דגים ואז כמו

אני ממש אוהבת לעשות פאזלים. זו אהבה שגיליתי עם השנים. משהו במלאכת המיון של הצורות והצבעים, הרגעים בהם הפאזל מקליק לצד הרגעים בהם אני לא

התחלתי לכתוב את הניוזלטר הזה ביום רביעי בבוקר וחשבתי שאני מנסה להבין איך לשלוח לנו עוד כוחות להמשיך. ואז פתאום שינוי ושוב צריכים להתגמש. הפעם

נדמה לי שזה המצב התמידי של כולנו בימים אלו. אני יודעת שאצלי לפחות זה המצב. כל כך הרבה דברים מייאשים במציאות סביבנו ועם זאת מדי

לאחרונה קראתי משהו מקסים שניטה ליטל כתבה על המושג ״סקור״. ״סקור״ זו בעצם מילה שהגיעה מעולם המוזיקה (זה קורה הרבה שעולם התנועה משאיל מעולם המוסיקה

פעמים יש משחקי מילים שנוחתים עלי ברגע של השראה ואז אני יכולה שעות להתפלסף עם עצמי מה משמעותן. בכלל אני חושבת שצריכות לפתוח חוג שנקרא

ימים הללו ימים קשים. כל רגע שעובר יש לי תחושה שעוד איזו בשורה נוראית תגיע. הרטט כל כך גבוה והנשמה בהחלט מתפתה לברוח. בשבועות האחרונים

השבוע יצא לי להתבונן הרבה על ילדיי (חופש וזה) והסתכלתי על בני בן הארבע וחצי וחברתו הטובה ביותר עומדים זה לצד זה. אני כבר לא

בתור מישהי שמאד אוהבת מילים ואוהבת לכתוב ואוהבת משחקי מילים אני גם מודעת לכך שלפעמים מילים מכבידות. לפעמים זה קצת יותר מדי כדי להסביר מה

לפני קרוב לעשור עברנו לגור בבוסטון בשביל דוקטורט של בן זוגי היקר. בשנה הראשונה כל מה שהכרתי התהפך. הגעתי עם שני ילדים קטנים וחשבתי שזו

היום אני חוגגת יומולדת.זה התאריך העברי שלי. כל שנה בפורים, בשיא של ההכנות והתחפושות והמהומה אני אמורה לחגוג יומולדת.אני לא אשקר, היו תקופות שממש שמחתי

השבוע, אני נהנית מהזנה במודול השני של לימודי LBMS- התכנית הבינלאומית ללימודי המערכת של לאבאן וברטנייף לניתוח ואבחון תנועה. וואו זה היה ארוך. בפועל בעצם

אני חושבת שהדבר הכי מוזר בתקופה הזו הוא ההבדל והפער הכל כך כל כך בלתי נתפס בין מה שאני חווה בחיים האישיים לבין מה שאני