עולם התוכן של פנטהריי

היום אני חוגגת יומולדת.זה התאריך העברי שלי. כל שנה בפורים, בשיא של ההכנות והתחפושות והמהומה אני אמורה לחגוג יומולדת.אני לא אשקר, היו תקופות שממש שמחתי

השבוע, אני נהנית מהזנה במודול השני של לימודי LBMS- התכנית הבינלאומית ללימודי המערכת של לאבאן וברטנייף לניתוח ואבחון תנועה. וואו זה היה ארוך. בפועל בעצם

אני חושבת שהדבר הכי מוזר בתקופה הזו הוא ההבדל והפער הכל כך כל כך בלתי נתפס בין מה שאני חווה בחיים האישיים לבין מה שאני

הי לך,אני כותבת היום בכל כך הרבה חיל ורעדה. אנחנו בתוך תקופה כזו בלתי נתפסת ואני יודעת שכולנו גם חיים את החיים לצידה וגם מופעלים

כהרגלי יש לי אהבה גדולה לאיך השפה מצליחה לפעמים להעביר איזה רעיון עמוק יותר. כשזה קורה אני מרגישה שמשהו בתודעה וגם ברגש שלי נפתח. לפני

אתמול הייתי במופע החדש של להקת המחול ״ורטיגו״ שנקרא ״קומא״. קודם כל במידה ולא תמשיכו לקרוא את ההמשך. הסוף הוא – רוצו לראות. תקנו כרטיס

להמשיך לנוע גם כשכואב. השבוע התלבטתי על מה לכתוב ובחרתי לשתף בנושא אישי והוא חיים עם כאבים. מסיבות שונות ומגוונות יש לי פציעות כרוניות בגוף.

האמת היא שמגע הוא הכל וככזה הוא נוגע בהכל ואמרו כבר לפני נשים טובות ומופלאות שהאישי הוא הפוליטי ומה יותר אישי ממגע? ובעצם אפשר לעצור

אחד הדברים שאני חושבת שמעניינים בחג חנוכה זה השילוב של אור וסיבובים. אבל לא סיבובים רגילים אלא יותר הרעיון של סיבוב סביב משהו. זה הרי

היום הבן שלי התחבא מתחת למיטה וכשמצאתי אותו מהר מדי הוא אמר לי ״אוי למה מצאת אותי? אמא, בואי נעשה בכאילו שלא ראיתי אותי בסדר?״

אחד הדברים שמרגשים אותי במיוחד (ותודה לאל על הדברים הקטנים) זה פשוט ההבנה שהגוף הוא מיקרוקוסמוס לכל כך הרבה מתנועות הנפש והתנועות החברתיות שלנו. אנחנו

כשאנחנו בחוויה של נוכחות בעשייה שלנו, לרוב התחושה היא של מלאות, של אותנטיות. כשאני בסטודיו או בקליניקה, כשאני רוקדת ממקום מחובר לעצמי, אני מרגישה במקומי,

השבוע הייתה לי שיחה עם תלמידה אהובה שכבר למדה איתנו והתלבטה אם לחזור. לצערי נכון לשנה זו היא הבינה שהיא לא תצליח לעשות זאת. ההחלטה

השבוע מתחילות כל הקבוצות השבועיות של המרכז שלנו. כן כן הכל הכל מתחיל. זה נשמע קצת כמו איזו קלישאה לומר שזה נס אבל באמת באמת

על קשרים שמחזיקים אותנו… בתוך השנה שעברה עלינו עצרנו המון פעמים לשאול מה מייצב אותךבמצבים חסרי יציבות? היום כשבנינו סוכה חשבתי שוב על העיקרון המתוק

כשחוני רצה להביא גשמים מספרים עליו שהוא לקח מקל והחל מעגל, כלומר יוצר עיגול. ואז הוא נעמד בתוך העיגול וזעק שאינו יצא ממנו עד אשר

יש ציטוט שאני מאד אוהבת של אברהם לינקולן שאומר"הדרך הכי טובה לחזות את העתיד היא פשוט ליצור אותו."אני אוהבת אותו כי בהרבה מובנים אני מרגישה

השבוע אני כותבת מספרד מפסטיבל קונטקט שאני מלמדת בו. זו תמיד חוויה כל כך מיוחדת לסוע ללמד במקום אחר ולגלות עולמות מיוחדים. אני חושבת החיבור

הימים הם ימי סוף אוגוסט וקרה לנו בפנטהריי כמה עניינים טכניים שבגללם הניוזלטר המתוק שלנו לא נשלח בקלות. עשינו כמה תיקונים ואנחנו עושות ניסוי כלים

השבוע בתוך טרפת אוגוסט הצלחתי לעשות תרגול יוגה. זה קצת לא מובן מאליו בימים אלו כשלילדיי אין מסגרות… בתרגול היוגה הזה המנחה דיברה על המונח

יש עיקרון נפלא שברטנייף מדברת עליו ונקרא "initiation and sequencing", כלומר יוזמה של תנועה ושרשור שלה בגוף. בקיץ הזה אני מוצאת שהעיקרון הזה מעניין אותי

מניחה שלא… האמת שזו לא באמת מילה אבל נתקלתי בה תוך כדי הקורס של לאבאן. בזמן שהנחיתי עבודה בזוגות ביקשתי מאחד מבני הזוג לנוע ומהאחרת

 הקיץ הזה מביא איתו באמת המון התנסויות והרפתקאות. לצד מה שקורה לנו מצפון ומדרום ועם הידיעה הברורה שכולנו חיים גם בתוך החיים וגם לצידם אני

נדמה לי שזה מובן מאליו שלמגע יש המון המון משמעות עבורנו כבני אדם. המערכת העורית שלנו יחד עם כל הרצפטורים שמונחים עליה בנויים כדי להיות

“מצאו קבוצה של אנשים שמאתגרת ומעוררת בכם השראה, בלו איתם המון זמן וזה ישנה את חייכם ". איימי פולר. היבט משמעותי בתכנית השנתית שלנו קשור

השבוע יצא לאחת מתלמידות נענע המונח ״תודעת הנסתר״ ואני מיד התאהבתי… מי שכבר קרא את הניוזלטר הזה בעבר יודע (או יודעת) שאני מאד מאד אוהבת

בשבוע האחרון או אולי נכון לומר בחודש האחרון אני עסוקה בסופים. לפני שבועיים נגמרה השנה בתכנית ׳נקודת מגע׳ , השבוע היה מופע שיתוף של תלמידות

כל שנה אני לוקחת על עצמי את טקס שבועות. זה התחיל לפני כמעט 11 שנים קצת אחרי שעברנו לחנתון ומאז קרה כמעט כל שנה עם

אני מניחה שלא…האמת שאת הצמד מילים הזה פגשתי דרך שתי חברות טובות רות סימון ומיכל שטרנבך כשלמדנו יחד בלימודים של דניה אלרז בירושלים.אני לא בטוחה

אתמול הקשבתי לאחד השיעורים הראשונים בקורס המעולה ״ראויה לאהבה״ של עינת לב ותמר אוחנה. ותמר אמרה שם משפט שהלך והידהד בראשי. היא דיברה על הרחם.

״אני לא מאמינה שאני בת 74 ורק עכשיו הבנתי איך באמת צריכים להתבונן על תנועה״. וואו לשמוע את המשפט הזה כל כך ריגש אותי. פתאום

השבוע לראשונה הלכתי עם הבת שלי לטקס יום השואה. כאילו העובדה שהיא הפכה להיות בת מצווה גרמה לי להבין שאני כבר לא יכולה להסתיר ממנה

השבוע תלמידה אהובה אמרה לי שהתחלתי לקצר בכתיבה שלי ובאמת שמתי לב שבשבועות האחרונים כשכל תשומת הלב שלי הייתה לילדים בבית, לחג ולמה שקורה בחוץ

יצא לך פעם לשמוע את קריאת התרנגול?כשהייתי צעירה קראתי את הספר בינת השכווי של אביגדור דגן. אני לא זוכרת המון מהספר הזה אבל זוכרת שהוא